שחקן החיזוק הבלתי מעורער

לפני תחילת מבצע "צוק איתן" שמענו בתקשורת הישראלית "מומחים" רבים שסיפרו לנו כמה חמאס חלש, כי סגרו לו את החמצן מהמנהרות, כי מצרים הפנתה לו עורף, כי סעודיה נגדו, כי אין לו כסף לשלם משכורות, כי בעזה יש לו מדינה והוא רוצה לשמור עליה מכל משמר, וכי... וכי... וכי... מכיוון שכך הם פני הדברים, יכולת העמידה שלו מוגבלת, ואנו נצליח להכניעו, כי יש לנו "כיפת ברזל" שתגן עלינו ותעניק לדרג הפוליטי זמן ומרחב להפעיל את הכוח צבאי - ובפרט האווירי - הגדול לאין שיעור מכוחו של חמאס. והנה, אפילו העולם מסכים איתנו ותומך במאבקנו באופן מפתיע.

היום, אחרי ארבעה שבועות של מכות מהאוויר ושבועיים של מבצע קרקעי, אחרי שבעזה יש יותר מ-1200 הרוגים ו-7000 פצועים, חמאס אינו נכנע, אינו מרים דגל לבן, ממשיך לירות טילים לתל אביב ולכל הדרום וגם האוכלוסייה בעזה אינה מתמרדת. (רק לחשוב מה היה קורה לממשלת ישראל אם בישראל היה מספר כזה של הרוגים ופצועים). פתאום מתברר לנו שכל אותם "מרכיבי חולשה" של חמאס - המנהרות לסיני שא-סיסי אטם, סעודיה, הכסף והמדינה - אינם עושים את מה שתכננו כל אותם "מומחים" עבור הארגון. ואולי חמאס כלל אינו מה שציירו עבורנו אותם "מומחים"?

אכן, טעותנו נבעה מכך שאנו נוטים לראות את אויבינו דרך משקפי התרבות שלנו: אנו זקוקים לכסף, לצבא חזק, להגנה מפני טילים, לחברים אזוריים ולתמיכה בינלאומית, ובהעדרם נהיה חלשים. לכן, נדמה לנו שאם לחמאס אין המרכיבים הללו, גם הוא יהיה חלש כמונו. אין טעות גדולה מזו, שכן חמאס בנוי על תרבות אחרת, שונה משלנו, ומרכיבי העוצמה והחולשה שלו הם אחרים לחלוטין מאלה שלנו.

אי-הסימטריה של המלחמה

• ההבדל הבסיסי, העמוק, בינינו ובין חמאס הוא שחמאס מסתמך על "שחקן חיזוק" גדול, בדמותו של אללה, היושב במרומים. הארגון קם על בסיס תוכנית שיעדה הסופי הוא להשליט את אללה על כל באי עולם, וכוחו של חמאס נועד לבצע את מצוות הג'יהאד למען אללה. לוחמיו חדורים בתחושה זו, והבנדנה שעל ראשיהם היא "השהאדה", העדות שאין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו. בנקודה זו יש לתנועת הטרור יתרון עלינו. אצלנו הצבא נלחם למען המדינה, העם והארץ, שכולם מרכיבים אנושיים או פיזיים, ורבים מאיתנו נפרדו מ"שחקן החיזוק" שלנו היושב במרומים, ומחקו אותו מהווייתם התרבותית. אילו העז מפקד בצה"ל לכלול בפקודת מבצע מרכיבים דתיים, מיד הייתה מתנפלת עליו משטרת המחשבות של הארץ ומכפישה אותו ואת המסר היהודי שהוא מנסה לקדם.

• הבדל נוסף הוא התרבות שלנו המקדשת את החיים, הבריאות, החינוך, הפיתוח וההצלחה הכלכלית, המדעית והאזרחית. המוות הוא שלילה של כל אלה, ולכן יש להימנע ממנו ככל שניתן, הן בנוגע לנו, והן כשמדובר באויבינו. לעומת זאת, התרבות של ארגוני הטרור שבאזורנו מקדשת את המוות למען אללה, ואפילו אימהות שמחות כשבניהן הולכים אל המוות. הבדל זה מסביר מדוע את העובדה שיותר מ-1200 הרוגים אינם גורמת ללחץ על חמאס לבקש הפסקת אש. די אם ההרוגים יוכרזו כ"שהידים" כדי שהם ייתפסו ככאלה שלא מתו, כי על-פי הקוראן "אל תחשוב שאלו שנהרגו למען אללה הם מתים; הם חיים ומידו של אללה הם ניזונים" (קוראן, פרק 3 פסוק 169). אנשי חמאס מתפארים לעתים קרובות בסיסמה: "היהודים רוצים את החיים ואנו רוצים למות". מכאן גם נובעת נטיית ארגוני טרור באזור להשתמש באזרחים כמגינים אנושיים. נטייה זו נובעת מהתפיסה שגם אם האזרחים הללו ייפגעו הם יהיו שהידים שאינם מתים, ולכן מותם איננו נתפס כדבר רע. ובכלל, במזרח התיכון אין הבחנה ברורה בין צבא ואזרחים, כי כולם נכנסים למסגרת "האויב".

• ההתייחסות לאמצעי התקשורת גם היא מבדילה בין חמאס לבינינו. התקשורת ממלאת תפקיד קריטי בימי מלחמה, שכן זו משפיעה ישירות על קהלים גדולים בארץ ובעולם וקובעת את דעת הקהל כלפי המבצע. דעת הקהל משפיעה במהירות על פוליטיקאים, והם משתדלים להתאים את התנהלותם להלכי הרוח בקרב ציבור בוחריהם. מדינת ישראל מגבילה את הודעותיה לתקשורת על-פי כללי האתיקה העיתונאית, ולכן אינה מציגה גופות, חלקי גופות ותצלומי זוועה שהשפעתם על קהלים בעולם - גדולה. לעומת זאת, חמאס אינו בוחל באמצעים לגרום לעולם זעזוע. הוא משתמש בתצלומי זוועה של הרוגים ופצועים המיועדים ליצור דעת קהל אוהדת.

• ישראל היא מדינת חוק, המגבילה את פעולותיה הצבאיות לחוק הבינלאומי. חיילים ומפקדים עלולים למצוא את עצמם עומדים לדין, בישראל או בבית המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, על חמאס לא חלות מגבלות משפטיות, היות שאינו מדינה, אינו פועל כמדינה ואינו מכפיף את פעולותיו הצבאיות לדיני המלחמה הנהוגים בעולם. כך, ישראל משתדלת להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, בעוד שחמאס אינו מהסס לירות טילי מוות לריכוזי אוכלוסייה ישראלים.

• מתחילת המבצע מספרים לנו ש"העולם מבין אותנו" ולכן יש תמיכה בינלאומית בפעולותיה של ישראל. אלא שתמיכה זו פריכה ושבירה, ודי בתמונה קשה של פגיעה בבית ספר, גם אם הייתה זו רקטה של חמאס, לקעקע את התמיכה הבינלאומית בפעולה הישראלית. השינוי בעמדה האמריקנית הוא הישג אדיר של העמידה האיתנה של חמאס, שכן אפילו נשיא ארה"ב אימץ את התנאים של חמאס להפסקת אש, ובראשם הסרת המצור הימי מעל עזה, אחרי שבתחילת המבצע הוא הסכים עם ישראל ותמך בזכותה להגן על עצמה. חמאס נהנה מתמיכה חיצונית בלתי מסויגת מצד קטר וטורקיה, למרות האבידות ולמרות ההרס והחורבן בעזה. שתי המדינות הללו יזרימו לרצועה סיוע בכסף ובחומרי בנייה שיאפשרו לחמאס לשקם את הארגון, לחדש את מלאי הנשק, התחמושת והטילים שלו, לגייס לוחמים חדשים, לאמנם ולציידם, ולחפור בבטן האדמה מנהרות חדשות על-מנת להסתנן דרכן לישראל ולזרוע בה מוות.

• בתחילת המבצע הקרקעי נהנתה הממשלה מהסכמה פנימית. החברה הישראלית תמכה באופן גורף בפעולות הקרקעיות שנועדו לחסל את המנהרות ההתקפיות שחפר חמאס כדי לפגוע מטרות אזרחיות בתוך ישראל. אלא שעם הזמן והעלייה במספר החללים, הולכת התמיכה הציבורית במבצע ומצטמצמת, וביקורת - שבתחילת המבצע הייתה מזערית ושולית - הולכת ומתגברת. לעומת זאת, תושבי עזה אינם מותחים ביקורת על חמאס, כי מי שחי בעזה במהלך 7 השנים האחרונות מאז שחמאס השתלט על הרצועה, יודע היטב מה יקרה לו אם יעז לומר משהו נגד הארגון.

ההבדלים הללו יוצרים מצב של מלחמה א-סימטרית. אנו נגיד שניצחנו, אבל גם חמאס יאמרו שהם ניצחו. גם אם מרבית אנשיו ייהרגו או יפלו בשבי, כל נשקו יחוסל וכל מנהרותיו יפוצצו, ייצא מנהיג הארגון מהבור שהסתתר בו, חבוש תחבושות ספוגות בדם, יעמוד על אחת מחורבות הבתים ויסמן בידו "וי" לאות ניצחון. לזרים זה ייראה הזוי, מוזר וגרוטסקי, אך הוא יודע את האמת: תוך שנה הוא יצליח לגייס ולאמן אלפי אנשים, ותוך שלוש שנים הוא ישלים את מלאי הנשק, התחמושת והטילים, ולכן הוא ניצח.

לתחושתו, העתיד שייך לו כי הוא נלחם את מלחמתו של אללה ולכן אללה מסייע לו. הוא אינו פוחד למות, וחיי אזרחים אינם חשובים בעיניו. הארגון מנצל בציניות את מערכות הדין הלאומי והבינלאומי, ומפעיל מניפולציה רגשית על העולם באמצעות תקשורת מגויסת.

לאנשי חמאס יש מטרה חדשה: למשוך את המלחמה אל מעבר ל-33 ימים, מספר הימים שארכה מלחמת לבנון השנייה, יותר זמן מכל המלחמות הקודמות (למעט מלחמת 1948). הסיבה לכך היא רצונם להוכיח שהם שרדו זמן ארוך יותר מחיזבאללה מול "מכונת המלחמה הציונית". מדובר בתחרות בין הסונה (חמאס) והשיעה (חיזבאללה), כשהמלחמה בסוריה נמצאת ברקע. חיזבאללה כינה אז את תוצאת המלחמה "הניצחון האלוהי", כלומר אללה נתן את הניצחון לשיעים דווקא, ולא לסונים. תחרות זו אינה מסבירה מדוע חמאס אינו נוצר את האש, אלא גם מסבירה מדוע חיזבאללה לא החלו לשגר טילים לישראל מצפון בחודש האחרון. עד עתה הם אינם מעוניינים לסייע לחמאס, היות שהחמאס לא התגייס לסייע לבשאר נגד מתנגדיו. האם הנתק ביניהם יימשך לתמיד - קשה לקבוע.