את הרשימה הזו אני כותב לאחר היסוסים רבים, אפשר אפילו לומר כי מעולם לא היססתי כפי שאני מהסס כרגע. אני יודע, יהיו כאלה שיאמרו כי לא מדובר בהיסוס אלא בפחד; שיגידו. אני דבק באמת שלי, שרק היסוס הנובע מסוג של כבוד מנע ממני לכתוב את הרשימה הזו. אתם יודעים מה, היה שיקול נוסף; על הפרק עמדה גם השאלה, מי מהעיתונים/מקומונים היה (והווה) מוכן להסתכן בפרסום הרשימה הזו? לעניות דעתי, אף אחד, למרות שלפני שנים פורסמה כתבת תחקיר בידיעות אחרונות על נשוא הרשימה הזו, יעקב ישראל איפרגן, המכונה גם "הרנטגן" או "הרב הרנטגן".
מהמיליון התחתון לאלפיון העליון
הזמן: 1996. רק לפני מספר ימים הודיעו לי במערכת המקומון שבה עבדתי, כי ב-1 ביוני הקרוב אני אכנס לתפקידי כעורך ראשי. באותם ימים חלתה בת דודתי במחלת הסרטן והיא בת פחות משלושים. וכמו במקרים טרגיים כאלה, המשפחה המורחבת שילבה, לצד הטיפול הרגיל והמקובל, גם טיפולים אלטרנטיביים, הכוללים, בין היתר, ביקורים אצל רבנים ומקובלים למיניהם. "אם לא יועיל, לא יזיק", אמרו בני המשפחה זה לזה.
וכרגיל במקרים כאלה, צצו שמות של רבנים, מקובלים ומיסטיקנים למכביר. לכולם היו סגולות מיוחדות ויוצאות דופן. כולם, כלומר כל בני המשפחה, ידעו על סגולות אלו, אבל לא ראו במו עיניהם אלא שמעו מהדודה של הסבתא של השכן שהיה גר לידם לפני תשע שנים בשכונה זו או רחוב זה. אבל אני, בניגוד לקרובי משפחתי, לא רק שמעתי על רבנים/מקובלים/מיסטיקנים, אלא הכרתי אותם דרך אנשים שונים ומגוונים, בעיקר מהפוליטיקה. אפשר לומר אפילו, שהכרתי את כל אלה שהתגוררו בנגב ואפילו בדרום, למעט אחד - את "הרנטגן".
בת דודתי, שבשנים האחרונות אנחנו מוסיפים לשמה את צמד המילים "זכרונה לברכה", הייתה קרובה אלי במיוחד, בשל העובדה שכמה שנים אחרי שחרורה מצה"ל, היא החליטה לעקור ממרכז הארץ ולבוא ולהתגורר בביתנו, עם הוריי ז"ל ואחותי הקטנה, שהיא בת גילה. בשל קרבתי אליה, חיפשתי כל דרך למצוא מזור למחלתה ובעיקר למכאוביה.
יום בהיר אחד התקשר אלי חברי שמעון, קצין בכיר בצה"ל, ושאל אותי לשלומה של בת דודתי. על הפנים, השבתי לו. אולי תלך להתייעץ עם הרנטגן, הוא הציע לי. מי זה, שאלתי. רב מקובל מנתיבות, הוא השיב לי, שזכה לכינוי זה בשל יכולתו לראות דברים מעבר, להעניק ברכות שמתקבלות ועוד כהנה וכהנה. אתה מכיר אותו, שאלתי. בוודאי! אני אשלח אותך אליו. תחכה לאו-קיי ממני.
ואכן, שעה קלה לאחר השיחה כבר הודיעה לי מזכירתו של שמעון, כי הרנטגן ימתין לי ביום המחרת בביתו שברחוב ירושלים בנתיבות בשעה 16:00. למחרת בשעה 15:00 פניתי למי שהיה אז סגני ואמרתי לו שאני נאלץ לנסוע דחוף לנתיבות וכשיבוא עו"ד יוסי אליהוא, שאיתו קבעתי בשעה 17:00, אז שיחכה לי. הנעתי את מכוניתי ונסעתי לנתיבות. רבע שעה לפני השעה היעודה מצאתי את עצמי בתוך דירת עמידר קטנה עם חצר מוזנחת וללא גדר. בתוך הדירה היו שניים-שלושה צעירים חובשי כיפה, מזוקנים ועם ציצית המשתרכת מתחת לחולצה כלפי חוץ. שלום, אמרתי להם, כאן מתגורר הרנטגן? כן, השיב לי אחד מהם. אתה אליו? כן, אני אליו. שמעון קבע לי איתו פגישה, השבתי. רגע, רגע. אתה העיתונאי ההוא, נכון? נכון, השבתי. אם כך, אמר הבחור, תמתין כאן, הרב יסיים לתקן את המכונית שלו ויפגוש אותך. מה?! הרב מתקן לעצמו את המכונית?! תהיתי בקול רם. מה, אתה לא רואה, אמר הבחור, תוך שהוא מצביע לי על אברך צעיר וצנום שנשכב מתחת למכונית ישנה בצבע לבן.
רבע שעה לאחר שהגעתי קיבל הרנטגן את פניי בחדרו הצנוע כשמאחוריו ערימת ספרי קודש מסודרים בטור. שב כאן, הוא אמר לי והצביע על כיסא מרופד. התיישבתי על קצה הכיסא אך בקושי. אני רואה שיש לך בעיה בחוליה השלישית בגב, הוא אמר לי. מעניין, אמרתי לו, אומנם אני סובל מכאבי גב בשל עודף משקל (שקלתי אז 127 ק"ג) ואף עשיתי צילום רנטגן, אבל אני באמת לא יודע ממה נובעים הכאבים שלי. הרנטגן חייך חיוך מקסים, הסיר מעל פרצופו את משקפיו ולמולי נגלו זוג עיניים ירוקות גדולות שריצדו מצד אל צד כמו בסרטים המצוירים שהכרתי מילדותי. אני מבין שיש בעיה רפואית במשפחה, שאל הרנטגן. כן, השבתי. הבאת לי תמונה של החולה? בוודאי שכן, אמרתי ומסרתי לו אותה. הרנטגן הסיר מעל ראשו את המגבעת, שם את התמונה על כף ידו השמאלית, הניח עליה את כף ידו הימנית, עצם עיניים ובמשך דקה שנראתה כנצח מלמל משפטים לא ברורים. לאחר מכן פקח את עיניו ואמר לי "ה' ירחם". כלומר, שאלתי. בת הדודה שלך משותקת חצי גוף, הוא השיב. לא נכון, אמרתי. לצערי זה נכון, הוא התריס. התבוננתי בשעון, השעה הייתה רבע לחמש. אני חייב לזוז, אני אמור לפגוש מישהו בשעה חמש בבאר שבע, ואם לא אמהר - אאחר. אתה תגיע בזמן, אמר לי הרנטגן, נסיעה טובה.
יצאתי מביתו של הרנטגן סקפטי ברמות שאין לתאר. עליתי למכונית והתקשרתי לחבר שלי שמעון. שמעון, צעקתי לו, עוד בלופר הכרתי היום. מה הוא אמר לך, שאל שמעון. שקרים וסיפורי פוגי, השבתי והוספתי: ואני גם אאחר בגללו לפגישה בחמש בבאר שבע. כשתגיע לבאר שבע ותגמור את העניינים שלך, דבר איתי, ביקש שמעון. הנהנתי, הנעתי את המכונית ונסעתי לכיוון באר שבע. בפנייה ימינה טעיתי ועליתי על דרך לא סלולה, שהיום היא הכביש הראשי מבאר שבע לנתיבות. אז, בזמנו, הכביש מבאר שבע לנתיבות ולהפך היה דו-סטרי. תוך כדי נסיעה מצאתי עצמי לבד, בודד על הדרך, כשהספידו מטר במכונית מראה 160-150 קמ"ש. בעודי נוסע צלצלה אחותי אלי ובפיה בשורה רעה: עמוס, נילי השתתקה חצי גוף, אמרה ובכתה. "ה' ירחם" הגבתי וניתקתי. בשעה חמש וחמש דקות מצאתי עצמי עולה במדרגות המוליכות למערכת העיתון שבו עבדתי ולצדי פוסע יוסי אליהוא. הגענו ביחד, הוא אמר לי, חששתי שאאחר. חייכתי. ראיינתי את עו"ד אליהוא, שהתמודד אז בפריימריז של מפלגת העבודה על משבצת נציג הנגב, ובתום הראיון הלכתי למכון 'מדיטון' בקניון של באר שבע, לקחתי משם את צילום הרנטגן שעשיתי כמה ימים לפני כן ונכנסתי לחדרו של ד"ר בוריס נוביק ומסרתי לו את המעטפה החומה והגדולה. ד"ר נוביק שלף את הפילם השחור הגדול, התבונן בו ושאל אותי במבטא רוסי כבד: אתה יודע מה יש לך, אמוס? החוליה השלישית שלי נדפקה, לא? השבתי לו. מה, כבר ראית את הצילום, הוא שאל. הפעם הסתפקתי בחיוך.
מאז ביקורי הראשון אצל הרנטגן ועד שלהי יולי 1997 נרקמה בינינו מערכת יחסים נפלאה. הייתי מגיע אליו שלוש ארבע פעמיים בשבוע. על ארוחת הדגים שערך בביתו בכל יום שישי מעולם לא ויתרתי. את התיקון השבועי שערך פעם בנתיבות ופעם בצפת השתדלתי לא לפספס. הייתי שב הביתה מותש כולי. הרנטגן ידע שיש בידי כוח רב כעורך עיתון וכמי שעובד בעוד כמה כלי תקשורת (הייתי אז כתב "דבר" בנגב, הייתה לי תוכנית ראיונות בכבלים ואף שימשתי כפרשן פוליטי בתחנת הרדיו "רשת ג', קול הדרך לעסקים"), אבל הוא מעולם לא ביקש ממני משהו. אדרבה, הייתי אני זה שהפציר בו לחשוף את עצמו, אבל הוא התמיד בסירובו. אם כך, אמרתי לו פעם, אני אעשה מה שאני מבין, ואתה תגיב איך שאתה מבין. ועשיתי, ועוד איך שעשיתי. בהתחלה הדפסתי (הוצאה משותפת לי למנכ"ל העיתון שבו עבדתי) 20 אלף פוסטרים שלו ושל אביו ע"ה הרב שלום איפרגן. מאוחר יותר חשפתי סיפורים הקשורים בו ושהייתי עד להם. אחר-כך התחלתי לשכנע חברים ומכרים לבוא לראות ולשמוע אותו.
אם בימים הראשונים להיכרותי את הרנטגן היו פוקדים את ביתו אולי עשרה אנשים ביום, בעיקר 'עמך', בעיקר כאלה שבאו לבקש ולקבל ברכה לפרנסה טובה, לזיווג טוב, להולדת צאצאים, אזי לאחר ההיכרות בינינו זה הפך להיות עשרות ומאות גם. אבל, אם בהתחלה הגרעין הקרוב, זה שהרנטגן הקפיד לשאול בעצתו, היה מורכב משופט עליון בדימוס ורעייתו (יעקב ומרים טירקל), מניצב בדימוס (שמעון לוי), מעו"ד מפורסם בנגב (אבי פרץ), מבנקאי מפורסם בנגב (אברהם מרקוביץ מדיסקונט), ממנהל בית חולים מוכר בארץ (ד"ר ישראל לוין, מנהל בית לוינשטיין) ומרופא שיניים מוכר מאחת ההתנחלויות ומאחיו הקבלן הידוע (ד"ר דוד צרפתי וחיים צרפתי), הרי שעם הזמן הצטרפו לעדת מעריציו בזה אחר זה אמנים ידועים כמו אבי טולדנו, יהודה ברקן, סמי אליזמי (סולן להקת שפתיים) ועוד שורה ארוכה של דמויות מתחום התרבות, הפוליטיקה, הספורט, צה"ל ואפילו הכלכלה. ואם להילולה השנתית שערך הרנטגן לזכר אביו היה צורך לשכנע אנשים להגיע, הרי שתוך שנתיים-שלוש היו כאלה שהיו מוכנים לשלם הון עתק כדי לזכות בכרטיס כניסה לאולמי "לוגסי" או אולמי "גן עדן" שבנתיבות. להילולה הזו הגיעו כל השמנה והסלתה של מדינת ישראל. עד כדי כך.
ככל שנקף הזמן, כך גדלו הפרסומים על הרנטגן. אני דווקא הנמכתי פרופיל, למרות שהקשר בינינו הלך והתהדק, בעיקר בשל העובדה שהוא אבחן בזמן מחלה ממנה סבל אבי, ובעקבות האבחון אבי נותח ואף שרד עוד כעשר שנים. אילמלא הוא, הייתי מאבד את אבי כבר לפני יותר מעשור. המקרה של אבי אף פורסם בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין ואפילו תועד בספר "הרנטגן" שנכתב על-ידי העיתונאי צביקה אלוש (ידיעות אחרונות). לא כל הפרסומים עליו היו חיוביים, אדרבה, היו גם אחרים: כתבת תחקיר בידיעות אחרונות ולפיה הוא לא מוציא קבלות על תרומות שהוא מקבל, או כתבה על כך, שמספר נשים מאשימות אותו בהטרדה מינית. או סיפורים לפיהם הוא התעשר כמו קורח ועדיין איננו יודע שובע. אבל לא זה מה שהרחיק אותי ממנו. מה שהרחיק אותי ממנו זה הכעס שלי על כך, שהרנטגן שהכרתי, זה שרכן מתחת למכונית טרנטה כדי לתקן אותה, עשה תפנית של 180 מעלות. לא עוד פיז'ו, אלא וולוו; לא עוד טנדר, אלא ג'יפ יוקרתי; לא עוד דירת עמידר צנועה, אלא וילה בתוך אחוזה. והעיקר - לא עוד חלכאים ונדכאים מנהריה, קריית שמונה ובית שמש, אלא טייקונים כלכליים מארסוף ומיליארדרים מהרצליה פיתוח.
הנתק שלי מהרנטגן החל ביוני 1997, כשנה לאחר שהכרתיו. יום בהיר, בעיצומה של ריצת ג'וגינג, הנייד שלי צלצל. עניתי. על הקו היה הרנטגן. מה שלומך כבוד הרב, שאלתי. מצוין, הוא השיב. ואצלך? מצוין גם כן. עד כדי כך שאתה הולך לעשות שטויות, הוא אמר. איזה שטויות? שאלתי. שמעתי שאתה עוזב את התקשורת והולך להיות עוזר ראש העיר. נכון, השבתי לו, מה הבעיה? אל תעשה את זה, הוא הפציר בי. תשמע, אמרתי לו, אני מבטיח לך, שיום לפני שאכנס לתפקידי אבוא אליך לקבל ברכה. לא ברכה, הוא אמר, עצה, והעצה שלי היא שתישאר בתקשורת. לא, אמרתי לו, אני כבר סגור עם ראש העיר הנבחר, חתמתי על חוזה בכירים. אז תבטל, הוא ביקש. מצטער, אמרתי לו, אצלי מילה זו מילה, והסכם זה הסכם. אם כך, הוא אמר, תגיע אלי בהקדם. כמובן שהגעתי אליו וקיבלתי ברכה.
כשנה, אולי יותר, לאחר המקרה הנ"ל, ישבתי עם ידידי שלמה טוויזר ("זינזנה"), שהיה אז גונדר בשב"ס. לפתע מתקשר הנייד של טוויזר ועל הקו לא אחר מאשר הרנטגן. לאחר כמה מילות נימוסים, מבקש הרנטגן מטוויזר טובה: יש אצלכם בכלא אסיר שאחותו מתחתנת. מדובר באסיר שאחיו הוא אישיות מוכרת. הייתי מאוד שמח אם תוכל לשחרר אותו לחינה ולחתונה של אחותו, ביקש הרנטגן. אני יכול לשחרר אותו או לחינה או לחתונה, לא לשניהם, השיב טוויזר. אני מבין, אמר הרנטגן, אבל זה חשוב לי, אני מאוד מבקש. תשמע כבוד הרב, אמר לו טוויזר, כשאני בבית הכנסת, אני פועל על-פי החוקים של התורה, אבל כשאני בשב"ס אני פועל על-פי החוקים של המדינה. אז תחליט, או חינה או חתונה? הרנטגן, שהבין כנראה כי הוא מאוד הגזים בדרישה שלו, ניסה לרכך טיפה את האווירה ואמר לטוויזר: תגיד הרב שלמה, למה שלא תבוא אתה, האישה והילדים לעשות אצלי בבית שישי שבת? תודה על ההזמנה, השיב לו טוויזר, אבל אני ואשתי מרוויחים ביחד יותר מחמישים אלף שקל נטו בחודש, אז למה שלא תזמין דווקא את המסכנים והרעבים במקום להזמין את המבוססים? הרב שתק. טוויזר שתק. ואני הייתי בהלם. עד היום טוויזר ואני לא דיברנו על השיחה ההיא. גם לא נדבר.
ואז הגיע הנתק הסופי, הכרטיס האדום, כפי שאני מכנה את פרידתי הסופית מהרב. יום אחד פונה אלי שמעון החבר שלי, זה שהכיר ביני לבין הרנטגן, וביקש ממני לקחת את החיילת שלו שרה לרנטגן, לביקור. מה קרה, שאלתי, היא צריכה בייביסיטר. היא ביטלה את החתונה שלה שלושה ימים לפני המועד, אמר לי שמעון, ולכן חשוב שתיקח אותה אליו. הייתי בהלם, כי אני ושרה ידידים ואף הוזמנתי לאותה חתונה. כעבור שעה קלה שרה אספה אותי מהבית ויחד נסענו לרנטגן. ברחבת הבית המתינו עשרות אנשים, אולי יותר ממאה, שהגיעו מכל קצות הארץ. היו ביניהם שהמתינו שעות. לקחנו אני ושרה כיסא והתיישבנו. עמוס, הרב כבר מסיים עם מישהו ואתה תיכנס, אמר לי אחד מעוזריו. אני אמתין בשקט כמה שצריך, השבתי לו, עד שיגיע תורי. כעבור שלוש דקות שב אלי העוזר ואמר: עמוס, הרב רוצה שתיכנס אליו דחוף מהדלת האחורית. הלכתי מאחור ושרה בעקבותיי. נכנסנו לחדרו. מה קורה "עשעש", שאל אותי הרנטגן, שנהג לכנות אותי "עשעש", כלומר עמוס שריג עמוס שריג. אני בסדר, השבתי לו, אבל שרה ביטלה את חתונתה ומצפה לברכה. הרנטגן התבונן בשרה כמה שניות, ואז אמר לה: טוב עשית שביטלת את החתונה ועוד השנה, אי"ה, תכירי מישהו, תינשאי לו ותלדי בן זכר (אגב, זה מה שקרה עם שרה, בדיוק כפי שהרנטגן אמר). שרה הודתה לו ויצאה החוצה נרגשת ומאמינה. נשארנו אני והרנטגן לבד. מה קרה שאתה פתאום נעלם, הוא שאל אותי. יש הרבה דברים שאני כועס בגללם, אמרתי לו. למשל? הוא שאל. למשל, לא נראה לי הגיוני, שאחד שמגיע מתל אביב תוך רבע שעה הוא כבר אצלך, כי הוא מבקש ברכה ועצה לקראת רכישת מפעל במיליונים, אבל זה שמגיע מטבריה רק כדי לקבל ברכה לפרנסה צריך להמתין מהבוקר עד הערב. אני לא יודע אם אתה צודק, אמר הרנטגן, אני לא הסדרן בכניסה, בשביל זה יש את רפי ביטון ואת זה ואת זה. אבל יש לי רעיון: בוא לנהל את העמותה כאן, הוא הציע. את העמותה הזו צריך לנהל רק שומר מצוות ואני לא כזה בדיוק, השבתי לו מיניה וביה. אז אל תבוא בטענות אם אתה לא מוכן להיות חלק מהפתרון, הוא אמר לי. אתה צודק, אמרתי לו, לחצתי את ידו ונפרדנו לשלום.
מאז הפרידה ההיא יצא לי לדבר עם הרנטגן פעמיים. פעם בחגיגת הבת מצווה של בתו של ממלא-מקום ראש עיריית באר שבע, ופעם במהלך טקס ברית מילה קבוצתית שערך הרב שלום אלון בדימונה. בשתי הפעמים הרב ביקש ממני לבוא לבקר. בשתי הפעמים אמרתי שאבוא ביודעי שאני משקר.
לאחרונה נערכה ההילולה השנתית לזכר אביו של הרנטגן. להילולה הזו הייתי מוזמן כל שנה, לפחות עד לפני שלוש שנים, למרות הנתק מהרנטגן. ראיתי את ההילולה בטלוויזיה. אומרים שבציון הקדוש היו אלפים. גם לאולם הגיעו אלפים, אבל רק כמה מאות בודדות אכלסו אותו. זיהיתי את כולם, אבל לא הכרתי אישית אף אחד מהם. היו ביניהם שרים, חברי כנסת, מנכ"לים, דירקטורים והעיקר - עשירי ושועי המדינה: נוחי דנקנר, בני שטיינמץ, יצחק תשובה, ג. יפית, ציון עמיר, רני רהב, מוטי מורל ואחרים. את אלה הרנטגן אוהב. גם הם אוהבים אותו, תשאלו את דנקנר. גם אני אוהב אותו, אבל לא בשביל לראות אותו מדושן עונג לצד אלה שמחזיקים כמעט את כל הרכוש של המדינה נרתמתי אז לעזור לו. עשיתי זאת כי האמנתי שהישועה לנכים, לעניים, למובטלים ולעקרות והעקרים תבוא גם ממנו. מי חשב אז, שאת מרב זמנו הוא יקדיש למיליארדרים בשקלים שרוצים להפוך למיליארדרים בדולרים.
הרנטגן הוא בחור צעיר, פחות מארבעים כמדומני, בר אוריין, למרות שאיננו רב. יש לו כריזמה ומתת אל. אבל משהו לא טוב עבר עליו בעשור האחרון, והשיא היה הקמת מפלגה פוליטית בנתיבות, שהתמודדה למועצה לפני כחצי שנה ואף זכתה בארבעה חברים, שכולם סרים למרותו. אבל אני לא סר למרותו, ולכן אני מרשה לעצמי מכאן לקרוא לו לחזור לעצמו, להתחבר מחדש לאלה שמייחלים לאיזושהי ברכה ממנו. לקרבה אליו. לאלה הנוהרים אליו מקצות הארץ, אפילו על חשבון אותם נובורישים, שרק לאחר ששמעו יצא למרחוק הם החלו להתקרב אליו. מי יודע, אולי הוא ישמע בקולי. אביו ע"ה, הרב שלום איפרגן, היה שמח לדעת כי בנו שועה לפנייתי.
אמן כן יהי רצון.