גנרלים אינם קוראים כתובות על הקיר

הגנרלים הצרפתים במאי 1940 תרמו להצלחת מבצע ״אִבחת המגל״ הגרמני, לא פחות מן הגרמנים, משום שהם בטחו באי-עבירותם של הארדֶנים, בקושי להבקיע את קו מז׳ינו ובחוסר הסיכוי לצלוח את המאז צליחת סער. בטיפשותם ויהירותם הגנרלית הם אמרו, כפי שנוהגים לומר גנרלים רבים בהיסטוריה וגם בישראל היום, שהצבא הצרפתי טוב בהרבה מן הצבא הגרמני. כיוָן שלפי הערכתם צבאם שלהם לא היה מצליח לבצע את המשימות האלה במהירות וביעילות מספיקות, לפני שצבא מעולה, כמו זה שלהם, יצליח לתמרן אותו לשטח השמדה, גם הגרמנים לא יצליחו בכך. הצלחה או כישלון של מבצע ״אבחת המגל״ היו תלויים במהירות שבה יצליחו הקורפוסים של גודריאן, ריינהרדט והות להקים אחד-עשר ראשי גשר דיביזיוניים על נהר המאז, בטרם יבינו הצרפתים מה קרה, וקודם שיתאוששו ויקדמו עתודות שריון אסטרטגִיות מן העורף אל מרכז הכובד של ההתקפה הגרמנית כמו שצה"ל שלח באיחור עוצבות שריון במלחמת יום הכיפורים. שֵם המשחק ב-1940 היה צליחת סער של המאז וב-1973 – צליחת סער של תעלת סואץ.

לא רק הצרפתים בטחו במאז, לא פחות ממה שבטחו בקו מז׳ינו (וממה שהישראלים בטחו בתעלת סואץ, בקו בר-לב ובגדר הטכנולוגית שבין רצועת עזה ל"עוטף עזה" ב-7 באוקטובר 2023), אלא גם רוב הגנרלים הגרמנים חששו ממנו. במארס 1940 נפגש היטלר עם המפקדים הבכירים של רונדשטט. הוא תִחקר את גודריאן בעניין צליחת הנהר, הקמת ראש גשר, ומה שייעשה אחרי ההצלחה הראשונית הצפויה. גודריאן הביע את דעתו, לפיה יש להמשיך מערבה לתעלת למאנש. גודריאן סיפר בזכרונותיו: ״גנרל בוש, מפקד הארמיה ה-16 שלשמאלי, התפרץ ואמר: ׳ובכן, אני אינני סבור שתחצה את הנהר בכלל!׳״. לפי ״תורת הביטחון – עקרון השרידות״ שפיתחתי, היה לבּוש אינטרס שרידותי שגודריאן ייכשל, ובהערה שלו היה אולי גם ניסיון להכשילו. מסתבר שצבא ה״בליץ קריג״ הגרמני היה מסוגל לכך, והכתובת על הקיר נכתבה בפולין. אבל מי מאנשי הצבא קוראים כתובות על קיר ההיסטוריה? לא הצרפתים במאי 1940, ולא הישראלים באוקטובר 1973, ביוני 1982, בדצמבר 1987 ובאוקטובר 2023.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה סברו רוב הגנרלים הצרפתים (פטן, גמלאן, מז׳ינו) – גנרלים שלא עשו ניתוח פתולוגי של הקרבות ולא ידעו מה באמת אֵרע בהם – שבמלחמה זו הוכח יתרונה של לוחמת ההכלה וההגנה שביכולתה למנוע את המלחמה או לסיימה במהירות. לכן יש לחזק את מערכות ההגנה בגבול עם גרמניה ולשלב בהן טנקים, מטוסים וארטילריה. בהתקפות-הנגד, כך סברו הצרפתים, יסייעו הטנקים ל״מלכת הקרב״, הלא הוא חיל הרגלים.¹ מרד בשר-התותחים² בדמוקרטיות המערביות עודד את נטייתם של ראשי מערכת הביטחון בצרפת לדבוק בלקח המוטעה הזה, והיה היזון חוזר בין שני הגורמים האלה: ציבור הבוחרים לא רצה במלחמה, ומקבלי ההחלטות התלויים בציבור זה ביטלו אופציה ריאלית של יוזמה התקפית אסטרטגית (ממש כמו בישראל, בין מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 לטבח בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023).

קו מז׳ינו והמדיניות הביטחונית הדפנסיבית אמורים היו להבטיח את שרידותם של הבוחרים, שלא היו מוכנים להיות בשר-תותחים ולמות. תוך כדי כך איבד הצבא הצרפתי את האופציה של מתקפה מערכתית, שהרי, לדעתו, האויב יישבר על ביצורי קו מז׳ינו, על גדות המאז ומול הארמיות באגף השמאלי, המערבי, של הצרפתים. הצבא הצרפתי יוכל להסתפק בהתקפות טקטיות. השילוב הזה בין אי-הפקת לקחי אמת לבין היגררות ראשי מערכת הביטחון, האמורים להיות בעלי מקצוע, אחרי פופוליזם הומניסטי, לא רק שגרם למותם של צרפתים רבים, אלא ביטל את קיומה של צרפת כמדינה עצמאית עד סוף מלחמת-העולם השנייה, ותלה את גורלה במקבלי החלטות ובצבאות לא צרפתיים. זה גם מה שמתרחש בישראל בעת כתיבת שורות אלה.

כשפרצה מלחמת-העולם השנייה היו לצרפת יותר טנקים מאשר לגרמניה. היה לצרפתים הטנק החדש הכבד ״B״, שבשנת 1940 נחשב לטנק הטוב ביותר בעולם, והיה להם הטנק הבינוני ״סומואה״, בעל תותח חודר שריון, הטוב ביותר אז. הגנרלים דה-גול ופוש, שחשבו על ריכוז כוח שריון ועל קרב משולב ונייד, נדחקו לשוליים. אפשר להבין את הכשל המחשבתי של הצרפתים אחרי מלחמת-העולם הראשונה. כשל זה אופייני לרוב הצבאות ולרוב אנשי הצבא, מאז ומעולם. פחות מובן מדוע ראשי מערכת הביטחון בצרפת לא הפיקו לקחים מכיבוש פולין, ומתפקוד הקורפוס של גודריאן שם. הקצין הצ׳כי הגולה מיקשה, שהתגורר בלונדון, הזהיר את המערב מפני ה״בליץ קריג״ הגרמני. כמו ראשי מערכת הביטחון הצ׳כים, שלעגו להערכות שהשמיע מיקשה כשחזר ממלחמת ספרד, אטמו גם ראשי מערכת הביטחון של בריטניה וצרפת את אוזניהם ואת מחשבתם מפני אזהרותיו. הגנרלים הצרפתים דבקו בקונספציות המוטעות שלהם, ואפילו במחצית הראשונה של שנת 1940 היו שאננים ואופטימיים.³ איש חיל-האוויר הצרפתי, הגנרל א. ארמנגו, שנשלח לפולין אחרי התחלת הפלישה הגרמנית, כתב בדו״ח שלו שבפולין הוכיח הצבא הגרמני את יכולתו ״להבקיע מערך הגנה שאינו מאויש כדבעי... יהיה זה שיגעון שלא להפיק לקח קפדני ממרקם זה ולהתעלם מאזהרה זאת. השיטה הגרמנית מבוססת בעיקרה על הבקעת החזית בכוח שריון ואוויר, ואחר-כך על הטלת שדרות ממוכנות וממונעות אל תוך הפרצה, ואלה מכות ימינה ושמאלה כדי להביא להרחבתה; באותו זמן מתקדמות יחידות שריון – מכוונות, מוגנות, ומתוגברות על-ידי מטוסים – לפני הדיביזיות המשתלטות, באופן שיכולת התמרון של ההגנה קטנה לאפס״. באוזני הרמטכ״ל הצרפתי גמלאן, אמר ארמנגו, שלדעתו הגרמנים יבקיעו את מערך ההגנה הצרפתי במרכז החזית ואחר-כך יתפרסו בעורף הצרפתי, וזאת בתוך שתי יממות. גמלאן וחבריו בצמרת הצבא השיבו: ״אנו איננו פולנים. כאן זה לא יכול לקרות״. גמלאן וחבריו, אנשי זרוע היבשה שבצמרת, זלזלו בעצותיו של גנרל חיל-האוויר, שלא הבין, לדעתם, מלחמה מהי. בפועל הסתבר שרמתם של אנשי היבשה הייתה נמוכה מכדי להבין את אזהרותיו של איש חיל-האוויר.

לקראת המתקפה הגרמנית רוכז עיקר הצבא הצרפתי, לרבות כוח המשלוח הבריטי, בצפון-מערב צרפת כדי לפלוש לבלגיה, על-פי ״תוכנית דייל-בראדה״,⁴ מיד כשיפלשו אליה הגרמנים. ההנחה של מקבלי ההחלטות הצרפתים הייתה ששבע-מאות אלף חיילי בלגיה, המאורגנים בעשרים ושתיים דיביזיות, יוכלו להשהות את הגרמנים בעזרת מערך הגנה חדיש לאורך תעלת אלברט, עד שיצטרפו אליהם חיילי צרפת ואנגליה. כך ייכנס היטלר למלכודת, וממתקפתו ייצא לבעלות-הברית מתוק מעז: האויב הנאצי יושמד, מבלי שממשלות מעצמות המערב יואשמו על-ידי בוחריהן בתוקפנות. הבריטים והצרפתים, שהיו זקוקים לקונסנזוס, תכננו מלחמת אין ברירה. היטלר ניצל זאת היטב ולא נתן להם ברירה.

מול הגִזרה שבה אמורים היו לפרוץ 45 הדיביזיות של רונדשטט, הציבו הצרפתים את הארמיה השנייה של הגנרל שארל הונציגר, ומצפון לה את הארמיה התשיעית של הגנרל קוראפּ. שתי הארמיות האלה מנו יחד חמש-עשרה וחצי דיביזיות חיל רגלים ופרשים, רובם חיילי מילואים ברמת חיילוּת נמוכה. גזרת סדאן הייתה בתפר שבין הארמיות האלה.⁵ בסביבות סדאן עצמה היו שלוש דיביזיות רגלים של חיילי מילואים ברמה ירודה, ולא בתקן מלא של כוח אדם ונשק. מול השלב הראשון של מתקפת גודריאן עמדה דיביזיית חי״ר מילואים 55. רק עשרים מבין ארבע מאות וחמישים קציניה היו אנשי צבא הקבע, וחסר לה ציוד חדיש נגד מטוסים. הונציגר עצמו הודה, בשיחה פרטית עם נהגת אמבולנס מתנדבת אמריקנית, שמדאיג אותו הֶעדר רוח הלחימה בין אנשיו. דיביזיית חי״ר 71 הצרפתית, שתִגברה את דיביזיה 55 בפרוץ המלחמה, הייתה עלובה עוד יותר. כמעט מחצית חייליה היו בחופשה עקב מחלות והשתמטויות. רבים מחייליה היו פאריסאים שמאלנים, שעוררו דמורליזציה בסרבנותם. על מפקדה, הגנרל בודא, נאמר: ״מבריק בעבר, אך עתה חלוש גופנית. לא השרה בוודאי ביטחון על חייליו וקציניו. החלפתו עמדה להתבצע בתוך ימים ספורים״. לשתי דיביזיות אלה של הונציגר הצטרפה דיביזיה 53 של קוראפ. בנובמבר 1939 ביקר את החיילים האלה הלויטננט-גנרל הבריטי אלן ברוק. הוא כתב: ״נדירות ראיתי דבר כה מוזנח ועלוב. חיילים לא מגולחים, סוסים לא מטופלים, מדים ורתמות לא מתאימים, כלי-רכב מלוכלכים, העדר מוחלט של גאווה עצמית או גאוות יחידה. הדבר שזעזעני יותר מכל היה מראה פניהם של החיילים, שהפגינו מבטים בלתי-מרוצים ובלתי-ממושמעים, ואף כי נשמעה פקודה ׳עיניים - שמאל!׳, כמעט לא נמצא חייל שטרח לציית לה״.⁶ הרמטכ״ל גמלאן הודה, בזיכרונותיו, שהצבת כוח עלוב כזה בגזרת סדאן ״הייתה דבר מסוכן לעשותו״.
אפשר לומר שהגנרלים הצרפתים (והאנגלים) הוכיחו כסילות רבה מזו של אנשי מערכת הביטחון הפולנית,⁷ מפני שהייתה להם הזדמנות להפיק את לקחי תבוסת פולין, והם החמיצו אותה.

כמו צה"ל באוקטובר 2023 צבא צרפת הגיע למבחנו הגדול במאי 1940 עם אמצעי לחימה מתקדמים, אך עם רוח לאומית עלובה כתוצאה ממאה ושלושים שנות לחימה, בין המהפכה הצרפתית בשנת 1789 לסיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. באליטה האינטלקטואלית של הדמוקרטיה הליברלית הצרפתית שהושפעה מן המרכּסיזם, התפתחו מגמות פציפיסטיות ופוסט-מודרניות, וממילא פוסט-לאומיות. התוצאה: חוסר עניין של האינטלקטואלים בהוויית הצבא והמלחמה, שמרנות דוֹגמטית של מפקדי הצבא וחוסר מוטיבציה של הלוחמים. הצבא היה בעיניהם מקו עבודה נוח עם פנסיה גבוהה ויוקרה חברתית.

התפתחויות אלה בצרפת היו הכתובת על הקיר להתפתחויות במדינות מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ובישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, והן מסבירות, במידה רבה, את המחדל המודיעיני ואת חוסר תפקודו של צה"ל ב-7 באוקטובר 2023 כשארגון החמאס תקף מעזה את היישובים הסמוכים לגבול, טבח בתושביהם ונטל בני ערובה. הצלחתו של החמאס חשפה ליקויים קשים במערכת הביטחון של ישראל ובתרבותה הביטחונית, שהיו לה כתובות על הקיר לא רק בישראל אלא בעולם המערבי כולו מאז מלחמת העולם השנייה. דברים אלה שכתבתי ואמרתי פעמים רבות נתקלו בבוז ובהחרמה מצד האליטות הביטחוניות, האקדמיות והתקשורתיות הנאחזות גם אחרי ה-7 באוקטובר בקרנות המזבח של הקונספציות המוטעות שלהם.
_______________

בשבוע הבא: במאי 1940 בצרפת וב-7 באוקטובר 2023 בישראל, מקצועיות בתחום המלחמה והטרור הכריעה אספסוף חמוש, צרפתי וישראלי; מפקדים שאינם מבינים מה קורה בשדה הקרב משגרים דיווחי שקר; אופנוענים גרמנים שצלחו ברגל את הנהר על גשר עתיק הכריעו את המערכה, וכך הצליחו מחבלי החמאס למוטט גדר מערכת אלקטרונית ומתוחכמת; מופתעים נכנסים להלם ולא מתַפקדים.

1. הלקח שהפיקו מפקדי הצבאות בבריטניה, צרפת וארצות-הברית ממלחמת האזרחים בספרד ב-1936, היה שהחי״ר הוא מלכת הקרב וזרוע ההכרעה שלו; ושעל המטוסים והשריון לסייע לחי״ר. בברית-המועצות היה ויכוח מר בשאלה זאת ובסופו של דבר הכריע סטאלין לטובת הלקח הזה ופֵרֵק את קורפוס השריון הרוסי. אולי מהלך זה של סטאלין קשור באיבתו לשטרן ובחיסולו של הגנרל היהודי שנמצא בספרד בזמן מלחמת האזרחים והבין כגודריאן את מרכזיות עוצבות השריון בשדה הקרב העתידי.
2. ״תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות״: ״שיאו של מרד בשר התותחים", עמ׳ 84–94.
3. הבריטים היו שאננים ואופטימיים לא פחות. באפריל הכריז ראש הממשלה, נאבֿיל צ׳מברליין, ש״היטלר איחר את האוטובוס״, והרמטכ״ל, סר אדמונד איירונסייד, אמר: ״אנו נקדם התקפה בברכה, אנו בוטחים בעצמנו״.
4. דייל הוא נהר בבלגיה המתמשך מאנטוורפן דרומה עד דינאן שעל המאז, שם צלחה הדיביזיה של תמל על-פי תוכנית ״אבחת המגל״. בראדה היא עיר מחוז חשובה בדרום הולנד.
5. הגרמנים ידעו על כך מצילומי אוויר עוד מסוף 1939.
6. ממצאים דומים מצא האלוף יצחק בריק בצה"ל כשמילא את תפקיד נציב תלונות החיילים. כשפרסם את ממצאיו הגיבו בכירי צה"ל בבוז. ב-7 באוקטובר 2023 שלמנו את המחיר.
7. בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים חזר צה״ל על השגיאות של הצרפתים, ואפשר לומר שראשי מערכת הביטחון של ישראל השיגו שיא של כסילות צבאית, מעֵבר לשיאי הפולנים והצרפתים.