ראיק מגאדבה, אסיר פלילי מכלא שאטה, עתר באמצעות האגודה לזכויות האזרח לבית המשפט המחוזי בנצרת. בעתירתו דורש מגאדבה, כי יתאפשר לו להעביר כתבות ומאמרים לפרסום באמצעי התקשורת הכתובה באופן חופשי, מבלי שיידרש לקבל מראש אישור מדובר שב"ס.
עוד מבקשת העתירה מבית המשפט לקבוע, כי פקודת השב"ס הקובעת כי אסיר אינו רשאי לפרסם מאמרים או כתבות בעתונות הכתובה, אלא אם קיבל אישור לכך מראש מדובר שב"ס, דינה להתבטל.
ראשיתה של הפרשה, בסוף שנת 2004, אז הגיש האסיר בקשה לקבל אישור לשלוח מאמרים לכלי התקשורת, המתארים את חוויותיו בין כותלי הכלא. לאחר שבקשתו לא נענתה במשך מספר שבועות, עתר מגאדבה לבית המשפט המחוזי בנצרת. זמן קצר לאחר הגשת עתירתו, נאמר לאסיר על-ידי סגל בית הסוהר, כי בקשתו לפרסם נדחתה.
בראשית 2005 התקיים דיון בעתירתו של האסיר, במהלכו הודיע שירות בתי הסוהר, כי יתאפשר לו לפרסם את מאמריו בעתונות בהתאם לכללים, לאחר הצגת כתביו בפני רשויות שב"ס. עו"ד לילה מרגלית מהאגודה לזכויות האזרח, אשר ייצגה את מגאדבה בדיון, ביקשה להגיש עתירה מתוקנת, אשר תתייחס לתנאים ולכללים, אשר נקבעו בידי שב"ס לפרסום המאמרים. בית המשפט דחה בקשה זו וקבע תחת זאת, כי ניתן יהיה להגיש עתירה חדשה אם ינסה האסיר לפרסם מאמר, והתנאים שיקבע שב"ס לא יישאו חן בעיניו.
בעקבות החלטתו של בית המשפט, הגיש האסיר מספר מאמרים להנהלת בית הסוהר. אולם, כאשר ביקש לברר מה עלה בגורל המאמרים, נמסר לו בעל פה, כי חלק מהמאמרים נפסלו, וכי חלק אחר נשלח לדובר השב"ס. לא נאמר לו אילו מבין המאמרים נפסלו, ולא ניתנה לו כל הנמקה מפורטת לפסילתם. בתום דין ודברים בין השב"ס ובין עורכת דינו של מגאדבה, נמסר לאסיר כי הותר לו להעביר שלוש כתבות לפרסום בתקשורת.
האסיר שלח את שלושת מאמריו שאושרו אל מדור הדעות של מערכת העיתון "מעריב". במשך חודשים רבים הוא התקשר שוב ושוב אל מערכת מדור הדעות, אך בכל פעם נמסר לו, כי המאמרים לא הגיעו ליעדם. בעקבות כך, פנתה עו"ד מרגלית, אל לשכת היועץ המשפטי של שב"ס, הן בעניין אי-הגעתם של המאמרים שנשלחו והן באשר לאי-מסירת תשובות באשר למאמרים הנוספים. אף על-פי שחלפה חצי שנה מיום פניה זו, היא לא נענתה עד כה. אשר-על-כן החליטה מרגלית לעתור בשם האסיר לבית המשפט המחוזי בנצרת.
בעתירה, טוענת מרגלית, כי אופן טיפולו של שב"ס בעניין זה, כמו גם ניסיונותיו החוזרים ונשנים להציב כל מכשול אפשרי בפני האסיר, כדי למנוע ממנו לפרסם את מאמריו, שללו ממנו, הלכה למעשה, את חופש הביטוי. מרגלית מציינת, כי בעבר כבר פסק בית המשפט, כי "זכות היסוד החוקתית לחופש הביטוי אינה נשללת מן האדם עם מאסרו ונתונה היא לאסיר גם בתא כלאו".
לדברי העתירה, דווקא בהקשר של בית הסוהר, אשר הינו מוסד טוטאלי וסגור, בו נתונים האסירים במידה רבה לחסדי כולאיהם, קיימת חשיבות מיוחדת לשמירה מירבית על חופש הביטוי ולהבטחת זכותו של הציבור לדעת על המתרחש בין כותלי הכלא. "פגיעה בחופש הביטוי", נאמר בעתירה, "מותרת רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימת ודאות קרובה, שהפרסום יביא לפגיעה ממשית בבטחון המדינה, בשלום הציבור, או בשמירת הסדר בבית הסוהר".
