שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, קיבל את תביעתו של סוחר הסרטים קולר ג'יי, נגד אנשי הקולנוע אסי דיין ונפתלי אלטר, וחייב אותם לשלם לתובע 20,000 דולרים.

לטענת התובע, רכש מהנתבעים זכויות מלאות על הסרט "חגיגה לעיניים" אותו הם עצמם יצרו, בשנת 1986. בהסכם נכתב, כי הסרט "פנויי לטלוויזיה ולוידאו". דיין ואלטר אף הצהירו בהסכם, כי כל הזכויות בסרט "נמכרות לו כשהן נקיות מכל שעבוד, או זכויות צד ג' כלשהן, וכי אין לשום "מדיום תקשורתי", ואף לא לטלוויזיה הישראלית, זכויות הקרנה של הסרט". תמורת רכישת הזכויות בסרט זה ובסרט נוסף, שילם התובע לנתבעים 20,000 דולר.

בשנת 1992, הוקרן הסרט בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. כתוצאה מההקרנה זו, נמנעו ממנו, לטענתו, רווחים עתידיים שאמורים היו להתקבל אצלו, בעקבות מכירת הסרט והקרנות שהיו צפויות להתקיים בעתיד.

ג'יי הציג בבית המשפט שני הסכמים למכירת זכויות לסרט משנת 1992. על-פי הסכם אחד, נמכר הסרט "חגיגה לעיניים" לחברת "שבעת הכוכבים" בסכום כולל של 260,000 דולר, ואילו על-פי ההסכם השני שנחתם מספר ימים לאחר מכן, נמכר הסרט בתמורה לחלוקה שווה של ההכנסות שיתקבלו מהקרנת הסרט בין התובע - המוכר, לבין המפיץ. ג'יי אף הציג מסמכים המעידים על ביטול חד-צדדי של ההסכמים ע"י הרוכשים בעקבות הקרנת הסרט בטלוויזיה.
לטענת התובע, ההפסד שנגרם לו כתוצאה מהקרנת הסרט עומד על כ- 6.6 מיליון ש"ח.

במהלך המשפט התברר, כי אכן נמכר הסרט לרשות השידור על-ידי דיין ואלטר בשנת 1975, כ-11 שנה לפני מכירתו לג'יי. דיין ואלטר טענו, כי את זכויות הקרנת הסרט בטלוויזיה הם לא מכרו לג'יי אלא לרשות השידור, וכי ג'יי ידע על כך בעת שרכש מהם את זכויות ההקרנה החלקיות שנותרו בידם, דהיינו זכויות ההקרנה בבתי הקולנוע ובוידאו. הם אף הוסיפו, כי הסעיף בהסכם שבו צוינה העובדה כי הסרט שמכרו לתובע "פנויי לטלוויזיה ולוידאו", הוספה על-ידי ג'יי בכתב ידו בדיעבד, ללא ידיעתם והסכמתם.

"הסכמים 'מלאכותיים' למכירת הסרט"

השופט קיבל כאמור את טענת התביעה באופן חלקי וחייב את דיין ואלטר לשלם לתובע סכום כולל של 20,000 דולר כהחזר עבור המחיר ששילם על הסרט.

בפסק הדין קיבל השופט את הטענה לפיה ההוספה בהסכם אינה אותנטית בוודאות, אך למרות זאת קבע, כי "את האחריות למצב שנוצר יש להטיל על הנתבעים, אשר מכרו, למעשה, לתובע זכויות יוצרים חלקיות בסרט, בהצהירם ובהציגם בפניו מצג שווא, לפיו מלוא זכויות ההקרנה מצויות בבעלותם ואלה, במלואן, נמכרות לו. בכך ביצעו הנתבעים כלפי התובע מעשה הטעיה מובהק".

למרות קבלת התביעה, דחה השופט את דרישתו של ג'יי לתשלום פיצויים עבור ההסכמים שבוטלו בעקבות הקרנת הסרט בטלוויזיה. בפסק הדין נימק השופט את דחיית הפיצויי, בטענה שג'יי חתם הסכמים "מלאכותיים" למכירת הסרט, לאחר שהבין כי הסרט הולך להיות מוקרן בערוץ הראשון, וכי הקרנה כזו יכולה להוות עילה לתביעה כספית גבוהה.

לטענת השופט, "מכירת זכויות "כפולה" זו של אותו סרט לשני מפיצים שונים תוך פרק זמן קצר כל כך, לאחר תקופת "יובש" בת כ-6 שנים במהלכה הוא לא נמכר לאיש, וכחודש לפני שהסרט הוקרן בטלוויזיה, מעלה תהיות".

השופט קיבל את טענת הנתבעים לפיה "מדובר בשני הסכמים שנחתמו "למראית עין" בלבד על-מנת "להוכיח" נזקים שנגרמו, כביכול, לתובע כתוצאה מהקרנת הסרט בטלוויזיה ו/או עקב הטעייתו ע"י הנתבעים והתנהגותם שלא בתום לב כלפיו."

הנתבעים גיבו את טענתם בחוות דעתם של דוד ליבקינד ונצחונה גלעד - מומחים בתחומי עיסוק שונים בענף הקולנוע, אשר קבעו כי המחירים שננקבו בהסכם הראשון היו "מנופחים" ובלתי ריאליים לתקופתם במיוחד לאור העובדה כי מדובר בסרטים ישנים שנכשלו בהקרנות מסחריות קודמות שנעשו בארץ שנים רבות לפני כן. השופט כינה את הסכומים הכספיים אותם דורש ג'יי - "סכומי עתק אשר בינם לבין המציאות והאמת מרחק רב". השופט אף הוסיף: "אין ביכולתי להעריך איזו התנהגות פגעה יותר בשמו הטוב ובמוניטין שרכש התובע בשוק הסרטים. האם הטעייתו ע"י הנתבעים, או שמא התנהלותו שלו".