הצצה מסוייטת אל מוחו של דייויד לינץ'

שבוע חגיגי במיוחד עבר עלינו. מלבד חג המצות שנוגע לכולם, ציבור שלם בישראל ציין את יום חמישי כחג פרטי משלו. אלה הם חובבי דיוויד לינץ', שחגגו סרט חדש של היוצר הכי מקורי בהוליווד. בדיוק חמש שנים אחרי "מלהולנד דרייב", בהם הספיק הקולנוען להתעסק בכמה פרויקטים קצרים, מגיע לישראל "אינלנד אמפייר". סרטו הארוך הראשון, מאז ההפוגה, וכבר נחשב בעיני רבים ליצירה השלמה והאישית ביותר של לינץ'. תהליך ההפקה נמשך מספר שנים, ללא תסריט סופי, כאשר כל סצינה נכתבה מיד לפני שצולמה. רוב השחקנים עבדו איתו בעבר, דבר שאיפשר לו להתכתב עם חלק מסרטיו הקודמים.

הסיפור המרכזי עוסק בשחקנית בלונדינית בשם ניקי גרייס (לורה דרן), אשר מלוהקת לסרט חדש. על סט הצילומים היא פוגשת בשחקן הראשי, דבון ברק (ג'סטין ת'רו). השניים למדים מפי הבמאי (ג'רמי איירונס) ועוזרו (הארי דין סטנטון), כי התסריט אינו מקורי כפי שחשבו. מדובר בסרט פולני לשעבר שצילומיו מעולם לא הושלמו, עקב הירצחם של שני הכוכבים הראשיים. ניקי מושפעת מן הגילוי ויוצאת למסע פרוע של דלוזיות מטורפות.

עוד בטרם מתחיל הסיפור הנ"ל, מפגיז אותנו הסרט במקבץ שרירותי לכאורה של סצינות משונות. לכל אורכו משובצות דקות ארוכות של כאוס עלילתי מוחלט, שנקטעות לפתע לטובת חצי שעה רציפה והגיונית. אך בדיוק כשהתחלנו להבין את הנעשה על המסך, חוזר הסרט לשיגיונו, מקמט את ההיגיון ומשליך אותו לפח. הכל עטוף בסגנונו הייחודי והנועז, של לינץ'. צילום וידאו, קלוז-אפים מטרידים, ויציאה מפוקוס. תאורות משתנות של צללים, צבעים והבזקים. כל העת תוקפים את הסרט נאמברים מוזיקליים, חזיונות תעתועים, ורסיסי זיכרון פולניים. המעריצים עשויים למצוא בו את החוויה הלינצ'אית החזקה והאולטימטיבית מכולן. ואם אתם לא מאמינים לי תשאלו את הארנבים. אלה שלובשים חליפות ונשמעים כמו נעמי ווטס וסקוט קופי.

למרות העדר בולט של רציונאל מתמשך, דבר אחד ברור כשמש - הסרט שייך ללורה דרן. היא תורמת לו את אחת ההופעות האדירות שראיתי בזמן האחרון, וגם אחת מהכוללניות ביותר. אין שום רגש, תחושה או מצב נפשי שפוסחים על דמותה. למעשה אפשר לומר שהיא מגלמת כמה דמויות. רגע אחד היא סוזן בלו המתוקה, ובאחר היא אומה תורמן ב"להרוג את ביל". מפחיד לחשוב כיצד חילץ ממנה הבמאי את מניפת הרגשות הנפרשת הזאת. כצופים, גם אתם תנועו בין שתי נקודות הקיצון של הקשת הרגשית שחווה השחקנית.

בעבר החשבתי את לינץ' כגירסה הקולנועית למעשיית "בגדי המלך החדשים". סרטיו היו מוקפים הילה תדמיתית של איכות אינטלקטואלית, שאף אחד לא העז לנפצה, פן תנופץ גם זו שלו. אבל לפני שמעריציו של דייויד יעשו בי לינץ', הייתי רוצה לציין שכיום אני מכיר בגדולתו, לפחות בנושא אחד. האיש לקח את הקולנוע כאמנות, למקום הרחוק ביותר שאליו הוא הגיע עד כה. לכל צופה פרשנות אישית של יצירותיו, וכאמן הוא הגיע למצב שבו הוא כמעט בלתי שפיט במושגים כלליים ופשטניים של טוב או רע.

"אינלנד אמפייר" הוא סרט סוריאליסטי ופסיכודלי, חוויה חוץ גופית, והצצה מסוייטת אל מוחו של דייויד לינץ'. במהלכו תרעדו מפחד, תגחכו מצחוק, תגרדו בראשכם בחוסר הבנה, ותרצו לצאת מהאולם יותר מפעם אחת. לא תדעו בוודאות האם מה שאתם רואים כעת הוא הסרט עצמו, הסרט שמצולם בתוך הסרט, חלום של אחת הדמויות, או אפילו הזיה שלכם עצמכם. ללא ספק, מדובר בסרט הכי קיצוני של לינץ', ובסרט המוזר ביותר שראיתי בחיי. בסופו (לאחר קרוב לשלוש שעות חשוב לציין) נשארתי באולם כמעט עד לסיומם של הקרדיטים, והמפגש עם העולם שבחוץ לא היה קל. ראו הוזהרתם.