ארבעה חיילים אמריקנים חוזרים הביתה מעירק. כל אחד מהארבעה נתקל בקשיי הסתגלות לחיים האזרחיים. החכם, וויל מארש (סמואל ל. ג'קסון), ששימש כדמות אב עבור החיילים בחזית, מגלה שהוא לא מסוגל לתקשר עם משפחתו האמיתית. הרשע, ג'מאל אייקן (זמר הראפ 50 סנט), סובל מהתקפי זעם אלימים לאחר שהרג בשוגג אישה עירקית. התם, טומי ייטס (כוכב אופרות הסבון בראיין פרסלי), מתחבט בשאלות פילוסופיות ומחפש את עצמו. וזו שאינה יודעת לשאול, ונסה פרייס (ג'סיקה ביל, "
נקסט") נידונה לחיי נכות לאחר שאיבדה את אחת מידיה בפיגוע טרור.
"
יחידת האמיצים" הוא הסרט ההוליוודי הראשון שעוסק במלחמת עירק האחרונה, והוא אכן נראה כך. לא התגבש עדיין קונצנזוס ברור לגבי המלחמה והסרט דואג לא לנסח אמירות קיצוניות מדי, בין אם בעד או נגד. אולי אלפי חיילים ועשרות אלפי אזרחים הרוגים לא מהווים סיבה מספקת כדי לפגוע ברגשותיהם של צופי הקולנוע.
יוצר הסרט,
אירווין וינקלר, הוא במקור מפיק ("רוקי" והמשכיו) שחוטא פה ושם גם בבימוי וכתיבה ("לילה ויום", "הרשת"). נראה כאילו ב"יחידת האמיצים" האינסטינקטים שלו כמפיק באו על חשבון כל שיקול אחר - הסרט עמוס בנוסחאות מסחריות, ושום דבר חוץ מהן. וינקלר מתרוצץ בין ארבעת החיילים שלו בניסיון לסמן וי על כל קונפליקט אפשרי של כל חייל אפשרי שראינו בכל סרט אפשרי. לא תמצאו כאן סיפור מעניין או דמויות אנושיות, אבל כן תמצאו כמות חסרת תקדים של קלישאות וסטריאוטיפים.
הסצינות הראשונות של הסרט מבטיחות מעין שילוב בין "שלושה מלכים" ל"בלאק הוק דאון" - אקשן והרפתקאות בעירק הכבושה. אבל כאשר העלילה עוברת לארה"ב, מתגלה מקור ההשפעה האמיתי של הסרט. זהו "
שנות חיינו היפות ביותר", דרמה רחבת יריעה (וזוכת אינספור אוסקרים) מ-1946 שתיארה את החזרה הביתה של לוחמי מלחמת העולם השניה. "יחידת האמיצים" מעתיק את "שנות חיינו" כמעט אחד לאחד - בשניהם הגיבורים הם איש משפחה, צעיר אבוד ונכה קטוע גפיים.
וינקלר והתסריטאי שלו, מארק פרידמן, צ'יפרו אותנו בארבעה גיבורים במקום שלושה, וגם הורידו את זמן המסך בחצי. מה שנשאר הוא שלד של סרט, עם תסריט חלש ומשחק מלאכותי, וללא המרקם האנושי שיהפוך את הדרמה למשכנעת או את התכנים לרלוונטיים. זוהי מלודרמה פשטנית, צורמנית, דידקטית, המורכבת אך ורק מהרגעים הגדולים, מנאומים, ממסרים לאומה. זה לא עוזר שהמסרים נעים בין הנדוש לנלעג.
"יחידת האמיצים" הוא סרט שנעשה עם יותר מדי כוונות טובות ומעט מדי כישרון. אחת הסצינות מתארת זוג נפגעי עירק מחליפים חוויות בלובי של קומפלקס קולנועי. השניים מדברים על השטחיות של הקולנוע ההוליוודי האסקפיסטי, על חוסר הרלוונטיות שלו אל מול זוועות המלחמה. אם רק "יחידת האמיצים" לא היה מציע את אותו האסקפיזם בשינוי אדרת, אולי היתה למילים האלה איזושהי משמעות.
