ישנן המון דרכים להתבאס מרצון. אפשר להזין את המערכת באלבום של רדיוהד ולשקוע אל מצולות הדכדוך. ניתן לאמץ קבוצת ספורט לוזרית ולעקוב אחר הפסדיה מדי שבוע. ובמדינה כמו שלנו, מספיק להתעדכן פעם ביום ברוטינה החדשותית כדי לקבל את מנת הייאוש הקבועה. אם כבר מיציתם את הדרכים השכיחות האלו, אולי תרצו להתבאס דווקא במבטא צרפתי, על-ידי צפייה בסרט "
לבבות" של
אלן רנה.
הבמאי הצרפתי הוותיק שב לרקום קולאז' של דמויות וסיפורים, אשר ממוקם בפריז המושלגת. במשרד לתיווך דירות עובדים יחדיו שרלוט המסוגרת והאדוקה (
סאבין אזמה) ות'יירי המבוגר אך הצעיר ברוחו (
אנדרה דוסולייה). ת'יירי חולק את דירתו עם אחותו גאל (
איזבל קארה), שתחביבה היחידי הוא חיפוש מתמיד אחר בן-זוג. שניים מלקוחותיו של המתווך הם זוג הארוסים ניקול (
לאורה מוראנטה) ודן (
למבר ווילסון), אשר חלוקת התפקידים בחייהם ברורה. ניקול האחראית דואגת לכל, בעוד דן מכלה את זמנו ברביצה בבית המרזח החביב עליו, אצל הברמן המועדף, ליונל (
פייר ארדיטי) הממהר תמיד הביתה כדי לטפל באביו החולה. במהלך הסרט נוצרת אינטראקציה בין הדמויות באופן שמשפיע על חייהן, כאשר המכנה המשותף אחד הוא. כולם בודדים, ביחד ולחוד, והדבר היחיד שבטוח הוא ניצחונו של הסבל האנושי.
אם צוות השחקנים וחלקים מהעלילה נראו לכם מוכרים, אולי זה המקום להזכיר את הסרט "
החיים הם שיר", גם הוא של רנה. ארבעה שחקנים שיתפו פעולה עם הבמאי בסרט הידוע ההוא, שעסק בין היתר במתווך דירות ולקוחה מסויימת שלו. את שני הסרטים הפיק
ברונו פסרי, ערך
הרוי דה לוז, ועיצב
ז'אק סולניה. אין זה נדיר שבמאים וותיקים נוטים לעבוד עם שותפים קבועים לעשייה, אך אל העובדות הנ"ל מצטרפת תחושה עזה שמרחפת מעל הסרט החדש. "לבבות" נוצר בעיקר עבור הצוות האהוב על הבמאי הקשיש, ולאו דווקא למען הקהל.
כמובן, אי אפשר שלא להתפעל מעבודתו של רנה כבמאי מפקח שאוחז במושכות. אבל רק להתפעל מהצד. השחקנים מתודרכים כראוי, וההופעות שלהם טובות, אך לא מעוררות הזדהות. כל פריים מחושב ומעוצב, והמצלמה נעה ומתמקמת בזוויות מעניינות, מה שנראה בעיקר כמו טרחנות. העריכה מתמזגת בעלילה, כאשר המעברים בין הסיפורים מתפוגגים לאיטם אל תוך שלג העד שצונח ברקע. אולם, ההכבדה המכוונת הזו מסתפקת ביצירת משקעים ברמה המודעת בלבד, במקום להיספג אל התת-מודע של הצופים. הסיפורים שאמורים להיות מתוקים-מרירים, משאירים אך ורק טעם לוואי רע ומר.
וזה לא שיש לי בעיה עם סרטים מבאסים. גם אם הם מותירים שאריות של עגמומיות כמו "
רקוויאם לחלום", או אפילו מעוררים מחשבות על ורידים חתוכים בדומה ל"
לעזוב את לאס וגאס". אבל בבסיס המלנכוליה חייב להיות נושא אנושי קולקטיבי שכולם יכולים להתחבר אליו. הרעיון שנבחר בסרט הוא הפחד להזדקן ולהישאר לבד, שנוגע בעיקר לאותם אנשים שצחקקו כשהסרט ביקש מהם, ומשכו באף כשנדמה היה להם שצריך. מבלי להעליב אף אחד, נקרא להם זקנים. למרות זאת, כאשר רוברט אלטמן זצ"ל עסק בסרטו האחרון במוות הוודאי שאורב, חשתי גם אני על ערש דווי. הפעם, נותרתי אדיש לגורלן של הדמויות, ונשארתי מחוץ לאווירת הנכאים.
את תרומתו של אלן רנה לעולם הקולנוע, אף אחד לא ייקח ממנו. בתחילת יוני חגג הבמאי את יום-הולדתו ה-85, וכנראה שהמתנה שבחר להעניק לעצמו הגיעה בדמותו של הסרט "לבבות". רק חבל שבמקרה הזה, קשה לצופים להצטרף למסיבת התוגה. אלא אם אתם חברי מועדון וקיבלתם הזמנות מראש.
