ביהמ"ש: "שיקולי צדק מיוחדים" לניצולי שואה

מסעם המשפטי לקבלת תגמולים בגין "שלילתם חירותם" של ניצולי שואה, ילידי בולגריה, קיבל חיזוק מבית המשפט העליון.

שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, דחה (ג', 12.6.07) בנימוק של "שיקולי צדק מיוחדים", את התנגדות המדינה למתן הארכת מועד להגשת ערעורים על ועדת התביעות על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים. מדובר בתביעות המוגשות לבית המשפט המחוזי. משמעות הערעורים שהוגשו על-ידי יותר מ-500 ניצולים היא עלות תקציבית של מאות מיליוני שקלים

מהפך במשמעות "שלילת חירות"

ועדת התביעות דחתה בזמנו את התביעות שהוגשו על-רקע "שלילת חירותם" של יהודי בולגריה, וזאת לאחר שבית המשפט העליון פסק כי "גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחה"ע ה-2 שהתבצע בבולגריה, מחוץ לתחומי הרייך השלישי, ללא ליווי חמוש, איננו עולה כדי 'שלילת חירות' המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים".

ביום 9.10.05 הפך בית המשפט העליון את ההחלטה על פיה, וקבע כי "גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע - כולו או חלקו - ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה 'שלילת חירות' מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים".

השופטים קבעו, במה שהוגדר: "הלכת גרנות", כי שלילת חירות אינה תלויה בקיומו של ליווי חמוש דווקא "אלא במיכלול נסיבות הגירוש: אופי צווי הגירוש; ודאות כי אם לא יבצעו את הצו יגורשו בכוח ובכפיה, ובתנאי מעצר או מעין-מעצר, בידי יחידות ממשלה העשויות אף לפגוע בהם; פיקוח רצוף או אקראי שנעשה במהלך הגירוש ואשר יועד להבטיח כי המגורשים אכן נמצאים בדרכם; חשש המגורשים מסטייה מן הנתיב שהוכתב להם; קיומן של בדיקות שנערכו ביעד הגירוש והבטיחו כי המגורשים אכן הגיעו ליעד זה, ובמועד שנקבע לכך; התנהגותה של האוכלוסיה המקומית במהלך הגירוש; אמצעי התחבורה שעמדו לפני המגורשים והתנאים ששררו בהם".

השופטים קבעו עוד, כי "כדי לגבש שלילה של חירות המזכה בתגמולים - או: 'חיים בתנאים הדומים למעצר' - אין צורך בפיקוח צמוד לאורך כל מסע הגירוש, וכי די בהגבלה משמעותית שהוטלה על חופש התנועה".

מאבק על הארכת מועד

בעקבות החלטה זו נערכו הניצולים לערער על דחיית תביעותיהם בשנת 2003 וזאת בפני בית המשפט המחוזי. לצורך כך נזקקו להארכת מועד להגשת ערעורים. בקשתם להארכת מועד נדחתה אך ב-18.2.07 קיבלה השופטת דותן את ערעורם והאריכה את המועד. על כך הגישה המדינה התנגדות לבית המשפט העליון, וכאמור עתירה זו נדחתה.

רובינשטיין: ה"פלנטה האחרת"

השופט רובינשטיין כתב בהחלטה כי"הצירוף יהודים והשואה - עשוי להצדיק במקרים מתאימים גמישות כשהמדובר בסמכות שבשיקולי דעת בסדרי הדין".

במקרה זה, הוא כתב, "יש מקום לתת משקל נכבד לשיקולי צדק מיוחדים, בפרשה שאין לה אח ורע ונייחל כי לא יהיה לה אח ורע לעולם. עמד על כך המשנה לנשיא חשין בפסק דינו בפרשת גרנות [החלטה להכיר בשלילת חירות כמזכה בתגמולים ר.א.], והדברים מדברים בעדם". עוד הוסיף: "אודה ולא אבוש, בהחלטתי זו שיויתי לנגד עיני את הנושא בו מדובר, רדיפות יהודים בימי הרעה של השואה. השואה היא ייחודית, אותה 'פלנטה אחרת' של הסופר קצטניק (יחיאל דינור) בעדותו המזעזעת במשפט אייכמן. אכן בסופו של יום ניצלה מרבית יהדות בולגריה, בשונה מיהודי מדינות אחרות באירופה. אך הסבל שהיה מנת חלקם של המגורשים בהם מדובר ב-1943 הוכר על-ידי בית משפט זה... 'אין ספק כי המבקשים חוו בתקופת השואה מאורעות קשים אשר הותירו בהם חותם בל יימחה. עקירת אנשים על טפם וזקניהם... הינו מעשה אכזרי בלתי אנושי על-פי כל קנה מידה... העותרים שלפנינו הם בני אותן קהילות שגורשו מבתיהם וממקום מושבם בידי ממשלה שפעלה בהשפעת הנאצים".

השופט ציין, כי הלכת גרנות שעל בסיסה יוגשו הערעורים קובעת כי גם אם תתקבל תביעת הניצולים מנימוקי "שלילת חירות", התגמולים יינתנו רק ממועד הגשת התביעות (1998-2000), ובכך, כתב השופט "יש איזון".

בפנייתו למדינה הוסיף רובינשטיין: "לאחר כל אלה, ארגיע את המדינה כי תודה לאל אין דבר שידמה לנושא שבפנינו ומכאן אותו הידור דל בריבו שדיבר עליו בית המשפט בעבר... ושיחיד הוא ומיוחד".