ערב שידורים מטלטל עבר אתמול על הצופים בשידורי האקטואליה. בתחילה הייתה זו כמובן הקלטת בה נשמע קולו של גלעד שליט וכל הניתוחים המקצועיים הנלווים לה. לאחר מכן, נאום ראש הממשלה בפסגת שארם, שאם לא היינו למודי ניסיון, היינו יכולים לחשוב שהוא מקריא את מגילת העצמאות של מדינת פלשתין ולא מליצות פוליטיות ריקות מתוכן. ואז, ברגע קורע לב שהוא גם הישג עיתונאי, התמונות של אביבה ונועם שליט מאזינים לקולו של בנם לראשונה מזה שנה.
לחדשות ערוץ 2 היה הרבה במה להתגאות אתמול בערב, והם כמובן לא שכחו לציין את זה. גם פרסום ראשוני של הקלטת וגם צילום בלעדי של הורי החטוף ברגע קבלת הידיעה הם הישגים שאי אפשר לזלזל בהם. אבל הכוכבת האמיתית הייתה המציאות, שסיפקה שיעור נוסף בפער הבלתי נתפס בין הפוליטי לאישי.
הפוליטי: אולמרט, במימקה של שחקן מתחיל (או עורך דין ותיק), מכריז על שחרור אסירים ופולט הצהרות שלום שגורמות למאזיניו לתהות למה בחר להיות ראש ממשלה ולא לעמוד בראש ארגון "בצלם". "נאום חזק, מרגש, בעל תוכן מעשי" התפייט צ'יקו מנשה בחדשות ערוץ 10ומיקי הינהנה בהסכמה. שניהם שוכחים, כדרכם של עיתונאים, שמדובר באותו אדם שרק יום קודם לכן, בשם אותה כמיהה לשלום בה האריך בנאומו, הודיע שלא יסיר אף מחסום בשטחים הכבושים.
וכאילו כדי להדגים את הפער בין הצהרות שנאמרות בוועידות מדיניות לבין הפרקטיקה היומיומית, שני הערוצים ממהרים לחתוך מוועידת שארם ברגע שמתחיל נאומו של אבו מאזן. הסבטקסט ברור: הצופה הישראלי מעוניין לשמוע את ראש הממשלה שלו מדבר על סבלם של הפלשתינים ועל הנכונות הישראלית לויתורים, אבל כשמגיע הזמן לשמוע מה יש לצד השני לומר, הליינ-אפ החדשותי מחייב לעבור הלאה.
וברקע, המציאות התקשורתית חושפת לפנינו את האנשים עצמם: אביבה שליט מפנה מבטה אל החלון, מנסה להתחמק מהמבט המציצני של המצלמה, באחד הרגעים הקשים בחייה. וגם, ראזי חאמד, דובר החמאס בעזה, שישראל אולי לא מדברת איתו (לפחות לא באופן רשמי) אבל ערוץ 10 בהחלט כן. לחאמד יש בעיות בסאונד, הוא לא שומע טוב את יעקב אילון. לרגע אחד הוא לא טרוריסט שעומד בראש מדינת "חמאסטן", אלא עוד מרואיין, שלא לומר בן אדם, שאפשר לנהל איתו שיחה, אם רק האוזנייה תעבוד.
וכל הדרמה הזו, האישית והפוליטית, מתנקזת כמו תמיד אל יאיר לפיד. תוכנית סיום עונה. יצפאן, יונתן ברק, ליטל שוורץ, כל האנשים הלא מצחיקים הללו מצטרפים אליו במפגן כוח שאמור להשאיר לנו טעם של עוד. בשניה אחת נשכח שליט, נשכח אולמרט. עכשיו תורם של תמיר והתזמורת.
