בשוט הפתיחה של "מדוזות" אנו צופים בבתיה (שרה אדלר) ובחבר שלה ברגע פרידה. את הרקע ממלאים שמים תכולים. הוא אומר לה: "את לא רוצה להגיד לי משהו?... משהו כמו 'תישאר'?" היא לא משיבה. הוא הולך באכזבה ומצטרף אל משאית המובילים. כשהמשאית מתחילה לנוע, נע עמה אל מחוץ לפריים גם הרקע השמיימי שמסתבר כי למעשה הוא רק טפט. רחוב תל אביבי מעופש נחשף מאחורי בתיה, שנותרה עומדת לבדה; היא ממלמלת: "תישאר...". קאט. עולה כתובית: "מדוזות". הפרולוג הזה הוא טוב מכמה סיבות: הוא חושף באמצעים מינימליים וממוקדים את אופייה של הדמות המרכזית, כמו גם את מצבה הנוכחי. בנוסף, השוט הסטטי הארוך והטריק ה"באסטר-קיטוני" של הרקע המפוברק מהווים הצהרה סגנונית שתואמת את מכלול הסרט: מצד אחד, ריאליזם מנוכר בהשפעת המודרניזם האירופי; מצד שני, פנטזיה עם הומור אירוני, לעתים אפילו פאנצ'י. אכן, מדובר בקוקטייל מוזר, מה שלא מונע ממנו להיות אפקטיבי.
