אף על-פי שקירותיה המכובדים של גלריה מקומית הם, על פניו, המקום האחרון שכדאי לראות בו פורנו, האווירה בפתיחת תערוכת "פורנוגרפיה אהובתי" בחמישי האחרון הוכיחה אחרת: היה חם, היה מיוזע והיה תכליתי. 24 אמנים שונים התקבצו תחת קורת הגג של בית האמנים בתל אביב, והציגו לרווחה את האינטרפרטציה שלהם לטייטל המרכזי של עיסוק בגוף ומיניות.
החיבור בין פורנוגרפיה כמוצר שוליים נחות בתרבות לבין העיסוק בה כאמנות יוצר באופן אוטומטי כמות נכבדה של שאלות ששווה להתעכב עליהן. לדוגמה: מה קורה במעבר שבין התשוקה הראשונית של אמנים ליצור ועד לעיבוד הסופי של המוצר המוגמר, זה שנתלה בין ארבע קירות חלקים ומזגן? מה זה אומר על מידת ה"אותנטיות" בתהליך היצירה? וכמה מקום באמת נשאר בשיח שלנו להנאה גולמית מאמנות? אפשר גם לשאול מה תפקידו של הצופה והפרשן בהקשר הזה. האם הוא לוקח חלק אקטיבי בתהליך היצירה בעצם ההתבוננות שלו, או שהוא נשאר רק עובר אורח שחלף?
על שאלות אלו ואחרות מנסים האמנים המציגים בתערוכה לענות בהסתייע בשימוש במגוון של מדיה. ורה קורמן מציגה צילום דיגיטלי מטופל של אישה צעירה השוכבת פשוקת רגליים על מיטה. בעזרתו האדיבה של הפוטושופ הלבישה קורמן על הבשר החשוף איברי מין נשיים. במבט ראשון, הם נראים לצופה כשריטות מדממות, ורק במבט שני מתגלה כי בעצם מדובר בוואגינות פעורות לרווחה. אסוציאטיבית קופצת לראש האמנית האמריקנית חנה וילקה, שהציגה ב-1975 סדרת תצלומים שלה, כאשר על גופה מודבקים מסטיקים המעוצבים בצורת איברי מין נשיים, לאחר שנאספו על-פי בקשתה מפיהם של המבקרים בגלריה.
אם וילקה ניסתה לדבר בזמנו על לעיסה של דימוי בשיח תרבותי ועל חפצון חברתי של נשים תוך שימוש פיזי בחומר, הרי שאצל קורמן המהלך הזה משתכלל הרבה יותר - כאן כבר אין שום אינטראקציה "מינית" בין האמן ליצירה שלו. האמן נשאר מול המסך עם העכבר ביד, כשהגוף הנשי הפעור מולו נתון לחסדיו הוירטואליים. בכך מתעצם עוד יותר הניכור שבין האמן ליצירה, בין גוף אחד למשנהו.
לסרו רדוסקוביץ' הוא בין היחידים שמציגים עבודה שמפעילה את הצופה באופן פיזי. רדוסקוביץ' מציג את טביעת גופו העירום בגבס, כלומר את התשליל של הקיום הפיזי שלו, את מה שאינו. העבודה המוצבת על הרצפה מאלצת את הצופה להתכופף-אל-ההתכופפות של האמן, ומייצרת בכך לולאת משמעויות חדשה של יחסי אמן וצופה, מפעיל ומופעל.
קרן שפילשר מציגה סצינות של מעשי מין אלימים של חיות מצויירות על גבי בשרם של ציורי נוף קלאסיים. על הרצפה הציבה שפילשר צלחות פלסטיק הפוכות, ולצידן חיות פלסטיק הבועלות אחת את השנייה בעזרתם של איברי מין עשויים סוכריות גומי. קונפטי הפזור על הרצפה משווה את התחושה שאנו חוזים במסיבת יום הולדת אפלה, "אירוע", שיצא מכלל שליטה.
וישנה גם עבודת הוידאו המופשטת של ראובן זהבי, שמציג דימויים לא ברורים הנעים בלופ של התפלשות וחדירה, אנדרוגינוסים בעלי פני היטלר בציורים של דב אורנר, קלוז-אפ על מין אוראלי בין שתי נשים אצל לילך מדר, צילום חסר רחמים של אורי גרשוני ורבים אחרים.
תלתלי חזה מתחת לשדי פלסטיק
באותו מתחם של בית האמנים, בקומת הקרקע התחתונה, מציג הצייר רפי דייגי את "דראגולוגיה", 24 ציורי שמן המתעדים יממה שלמה בחייה של דראג קווין. דייגי מצייר את עמית גור, שחקן תיאטרון שמופיע גם כדראג קווין, בשלבי ההתחפשות והאיפור, במהלך ההופעה ועד לחזרה הביתה, לפינות שבהן שוככת האנרגיה ושמחת החיים ונחשפים תלתלי החזה מתחת לשדי הפלסטיק.
בערב הפתיחה הופיע עמית גור (או בשם הבמה שלו: "דידי") יחד עם פסנתרן מלווה מול קהל מבקרי התערוכה. דידי נתנה לצופים כשלושים דקות של המנוני דראג גדולים מהחיים, אתנחתאות סטנד-אפ קצרות ומינונים עצומים של ציניות והומור עצמי. מרענן ככל שהמופע שלה היה, הוא גם פתח צוהר להתבוננות מושכלת יותר בעבודות של דייגי. האמן שמנסה להיות דראגיסט - כלומר, להחצין החוצה את הנגטיב, את אחורי הקלעים, את האישה הפנימית שבתוכו, לעולם יהיה מודע לעצמו, לכשלון הססגוני של רצונו להפוך לאשה.
"האישה" במובן הזה, תהיה ייצוג של אפשרות הבריאה הטבעית, הראשונית, של הלידה, אשר האמן-הגבר חסר אותה. כשם שהדראג קווין רוצה להיות אישה, כך גם האמן הגבר רוצה לברוא מתוכו את מה שאי אפשר. בצורה זו ניתן להסביר את הליבידו היצירתי הגברי כקריאת תיגר על הכישלון הפיזיולוגי שלו לייצר חיים. הגבר אינו יכול לשאת ברחמו חיים, ולכן האמן-הגבר יספק את החוסר הזה בנשיאת אידאות, רעיונות יצירתיים, מחשבות - בראשו. הגבר אינו יכול לממש את החיים בבשר, לכן האמן הגבר יממש את האידאות בצבע ובצורה.
לצופה שמגשש אחרי הסאבטקסט, נותר רק להסיר את צעיף הנוצות ולמחות את הנצנצים שמכסים את העפעפיים. מה שנמצא מתחת עשוי להפתיע.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
