אם היתה בישראל מקבילה לפרס ה razzie שהוא הפרס לסרט הרע ביותר שהוצג בבתי הקולנוע בשנה החולפת בארה"ב, אין ספק שהסרט "כשניטשה בכה" היה לוקח את הפרס בזחילה. רב המכר מאת ארווין ד. ילום, היה להיט היסטרי במדינתנו הקטנה. גם אני נמניתי בין קוראיו, אבל לא ברור לי מדוע סרט שסיכוי ההפצה שלו בארה"ב מזעריים עד לא קיימים זוכה להפצה קולנועית בישראל. האם המפיקים הישראלים שחיים בהוליווד ומשתכשכים באותה ביצה עם דה-נירו ופאצ'ינו עיוורים לתוצאה או עיוורים כלפי הישראלים שיוציאו את מיטב כספם על האסון המחריד שנקרא "כשניטשה בכה"?
בהקרנת העיתונאים שנכחתי בה, הקהל נע בחוסר סבלנות בכיסא. חלק אפילו קמו ועזבו את האולם. הרוב כיבדו את חברת ההפצה ואיש יחסי הציבור וישבו בסבלנות, וכאבו. הסרט "כשניטשה בכה" יכול לגרום לשני אפקטים פיסיים ברורים: הראשון הוא סבל, כי הסרט פשוט בלתי ניתן לצפייה ובאיזשהו שלב הגוף מתחיל לכאוב כאות הזדהות עם הנפש של הצופה המיוסר. האפקט השני הוא צחוק כי הסרט כול כך גרוע שפשוט הוא גורם לך לצחוק. בשלב מסוים אחד האנשים בשורה לפני התחיל לצחוק, הדבר הוביל לכך שבסופו של דבר מרבית הקהל פרץ בצחוק למראה הסצנה המביכה שבה דוקטור יוזף ברוייר נפרד מילדיו.
הסצנה מבוימת ברגישות של פצצת מצרר. בן קרוס משחק באופן מוגזם (וזו מחמאה), תוסיפו לזה את הילדים שדובבו לאנגלית ותקרעו מצחוק. אם נאלצים לצפות בסרט "כשניטשה בכה" הבחירה לצחוק עדיפה מלכאוב. האמת - די חבל. אם תסריטאי טוב, במאי טוב, מפיקים, אנשי ארט, עריכה, מוסיקה ושחקנים אחרים מהסוג הטוב - הרומן של ארווין ד. ילום היה יכול להפך לסרט טוב, אולי אפילו טוב מאוד, מהסוג שזוכה באוסקרים. אין ספק שהעלילה מריחה אוסקרים מפה עד להודעה החדשה.
אבל כשבמאי נטול ניסיון, השראה ובעיקר כשרון שעסוק בהפקת סרטים בדרך כלל מלהק לתפקיד הראשי את בן קרוס שמאז "מרכבות האש" בשנת 1982 לא השתתף בסרט אחד ראוי או בתפקיד שראוי לזכור, (הוא דווקא זכה בשנות התשעים בפרס על תפקיד באופרת סבון יומית), אפשר להניח שני דברים: או שמדובר בליהוק גאוני והוא ישמש כקרש קפיצה חזרה לתודעה עבור קרוס (זה עובד אצל טרנטינו, אז למה לא אצל פנחס), או שפשוט הסרט הולך להיות אסון טבע. כפי שהבנתם עד עכשיו - מפולת שלגים, בוץ, רעידת אדמה, הוריקן, צונאמי וטורנדו תוקפים את המסך ולא משאירים ניצולים.
בקיצור, הפתעה טובה לא היתה לנו. הזהירו אותנו אנשים שצפו בסרט בפסטיבל ירושלים, (הסרט הראשון שאזלו אליו הכרטיסים בירושלים במכירה מוקדמת), אבל אני עם הפטריוטית שלי הסברתי לחברי למקצוע: במאי ישראלי, מפיקים ישראלים ומיכל ינאי בסרט אמריקאי מושקע - אני מגיע כדי לפרגן. לצערי אפילו לא ניתנה לי ההזדמנות כי אין בסרט הזה אפילו דבר אחד טוב מלבד זה שהוא יכול לגרום לצופה מספיק ציני פרץ צחוק ורופאים אומרים שזה טוב לבריאות.
העלילה מתרחשת בוינה, 1882. אל משרדו של יוזף ברוייר (בן קרוס המחריד), רופא בכיר ומבוסס, מגיעה צעירה נאה בשם לו סלומה. היא מביעה דאגה למצבו של ידידה, פרידריך ניטשה (ארמנד אסנטה המביך), המתלונן על מיחושים ומבקשת מן הרופא לבדוק אותו. כדי לשכנע את הפרופסור לפילוסופיה לקבל טיפול, ברוייר מסכים לשטוח בפני איש הרוח את צרותיו. הרופא משוכנע שבכך יצליח להכניע את ניטשה ולגלות את עומק צרותיו. ניטשה מתאשפז במוסד של ברוייר ומדי יום הם נפגשים לסשן שיחות שבו השניים יוצאים למסע ארוך של הכרה עצמית והשלמה עם חייהם, על רקע לידת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. כפי שכתבתי בפסקאות מעלה - הסיפור מריח אוסקר - חבל שהתוצאה מריחה דברים אחרים.
