לוסי בשמיים עם מוחיטו <br>

אני מרגיש קצת מסובב, קצת קיים ונוגע בקרקע ולפתע מרחף, אוורירי. עכשיו קצת מסתובב לי הראש ויש לי חיוך מטופש. האם זו אשליית חושים? אולי מציאות שהיתה? אני זוכר במעומעם שאתמול בלילה עברתי בדיזינגוף פינת פרישמן עם עלמה צעירה. ראינו קירות שקופים ביחד, ואיזו צבעוניות חמה שמשכה אותנו תוך כדי הליכה. נשאבנו פנימה והתיישבנו על הבר מוכנים לספיגה. המוזיקה ברקע עודדה שתייה וטלטלה חושים והאנשים מסביב היו נורא שמחים. מתוך הערפל אני נזכר שמדובר ב"הוואנה", בר קובני צבעוני.

יש מצב שזאת היתה הזיה מאד טובה? בכל מקרה, כיכב בהזיה/ מציאות הזאת איזה מלאך או שד מתעתע, שהשתמש בכל התחבולות שבידו כדי לגרום לי לעוף. קוראים לו מוחיטו. מוחיטו סנטיאגו אם אתם בעניין של שמות מתאים והוא החזק מבין שמונת סוגי המוחיטו שמציעים במקום. הוא מבוסס על רום מיושן, לואיזה, נענע ולימונים כתושים והוגש לי בכוס חצי ליטר (!) עם קנה סוכר לערבוב. העלמה, שלפתע רקדה ליד האנשים (ואפילו אינני זוכר את שמה), לקחה מוחיטו-טרינידד. צעד אמיץ. הוא הגיע קלאסי עם מנת קמפרי אדמדם ומר שהוסיפה נופך מעניין ולא שגרתי למנה ו"על הדרך" גם גרם לה לפצוח בשיר מוכר (לא...זה לא היה מכוכב נולד, אל דאגה).

לרגע חשבתי שאין לי ידיים, שאני אד, שאני לא קיים. התעצבתי לרגע, כי הגיעה צלחת עם צ'ילי חלפניו ירוקים, שדוניים וחריפים, ממולאים בגבינת עזים שמאד גירתה לי את בלוטות הריח והטעם. כמה רציתי לאחוז בהם ולנגוס, אבל ידיים אין. גם סביצ'ה פסקאדו הגיעה, יפה ומפתה, קצוצת דג ים טרי, פלפלים אדומים בקוביות קטנטנות ופיסות אבוקדו בסלסת פלפל הבנרו חריף, מיץ ליים וכוסברה ארומטית שחצבה באף ולא הרפתה. עיניי בהקו מאושר והדמעות זלגו. המוחיטו גרר אותי לחלום ליל קיץ שגרם לי להאמין בטעות שכל הדברים הללו רק נבראו במיוחד בשבילי.

כשהסטתי את מבטי הכבד ראיתי לפתע את האלמונית צבעונית מאד, פסים פסיכדליים בשערה ועיניה אדומות כמו המוחיטו ששתתה. פירות ים (שרימפס ורצועות קלמארי) בקארי ומנגו הוקפצו לעברנו במחבת עם אורז וירקות פיקנטיים וטעימים-טעימים. שאגות שמחה רחוקות היו שם, כך נדמה לי. גם חיוכים לרוב, נקישות סכו"ם וכמה אנשים צוחקים.

מה קרה שם בעצם? האם זה אני? המקום? המוחיטו? אולי הכל ביחד, ומי האלמונית היפה שאח"כ נעלמה? להנגאובר פתרונים.