הבחירה של דני הורוביץ לעבד למחזה ולביים את "הר אדוני", הנובלה הקצרה והאינטנסיבית של הסופר ארי דה לוקה, העמידה בפניו פרויקט תיאטראלי מורכב למדי. הסיפור ה"רזה" של הסופר האיטלקי עשיר בעלילות משנה ובדימויים שהיו יכולים למלא בקלות מספר רומנים; הוא עמוס בפרטים, רב משתתפים ובמקור הספרותי מוגש בלשון מצומצמת גם ברגעים הדרמטיים. מבחינה זו מהווה הסיפור כמעט אנטי תזה למושג "דרמה".
"הר אדוני" הוא שמה של שכונה בנפולי בה גר ילד בן 13 (אמיר דוליצקי), שעוזב את בית הספר ויוצא לעבוד בנגריה. כך בעצם הוא זוכה להצצה ראשונה לעולם המבוגרים, על הטוב והנורא שבו. הוא לומד על אהבה משכנתו מריה (הילה מצקר), אבל באותה נשימה גם על ניצול מיני ואכזריות שמגלה כלפיה בעל הבית שלה (אלברט אילוז).
סוג אחר של אהבה הוא רואה בעיניו של אביו (איציק ויינגרטן) - פועל נמל קשה יום שמטפל בדבקות באשתו, אמו הגוססת של הילד. אצל הנגר (רוברטו פולק) הוא חווה לראשונה עבודת כפיים ואת טעמו של הכסף הראשון שהרוויח בעצמו. שם הוא גם פוגש בסנדלר יהודי גיבן (יוסי טולדו), ניצול שואה ש"נתקע" בנפולי בדרכו לארץ ישראל, ומשוכנע שיום אחד יעוף לירושלים בעזרת הכנפיים שצומחות לו בגיבנת. כל הזמן הוא אוחז בידו בומברנג, מתאמן ומכין את עצמו ליום שיזרוק אותו ויוכל לעוף. וזה, כמו שאומרים, על קצה המזלג.
לזכותו של הורוביץ ייאמר שהצליח ללכוד את רוח היצירה של דה לוקה, לא מעט בזכות השימוש בלשונו הייחודית של הסופר ושיבוץ "משפטי מפתח" מתוך הספר, וגם בשל גישתו הרגישה לבימוי סצנות מסויימות. יחד עם זאת, אם לשפוט לפי הכיסאות הריקים שנותרו באולם לאחר ההפסקה, יש לא מעט בעיות של נפתרו כהלכה.
הדבר הבולט ביותר הוא שמארג ההצגה לא אחיד: לצד סצנות מצויינות של הסנדלר והנגר - שמייצרים דמויות מורכבות, קומי-טרגיות; הדרמטיות המדויקת של אלברט אילוז והסצנות המיניות בין הילד למריה, יש גם את משחקה המבולבל של השוערת (קלאודיה דה לה סטה), ואת איציק וינגרטן שנראה אדיש משהו בתפקידו כדמות האב.
על אף שדוליצקי ומצקר, כילד וכמריה, הם ליהוק ראוי, שמצליחים לשחק ילדים מבלי להתיילד, הבחירה לתת לילד לדבר ישירות עם הקהל בחלק מהזמן יוצרת ניתוק ממהלך המחזה. זה אומנם כלי שיגרתי בתיאטרון ויש לו גם "צידוק אמנותי" (הספר כתוב במתכונת של וידוי ומושתת על קולו של הילד-המספר). אך מאחר שהורוביץ לא ביים מונודרמה, אלא החליט להחיות את הדמויות, הפניות החוזרות של הילד אל הקהל, פוגמות בתוצאה הסופית.
אולם מעל הכל נראה כי גודש הפרטים הכריע חלק גדול מהקהל. בגלל הדבקות של הורוביץ בטקסט של דה לוקה ורצונו להישאר נאמן למקור הוא לא "קיצץ" ואף הרחיק לכת כשהוסיף ושינה דמויות ומצבים (אך הצליח לעשות זאת מבלי לחרוג מגבולות היצירה). בגלל העובדה שההצגה טובעת בפרטים, נדמה היה שהקהל, ובייחוד מי שלא קרא את הספר, מתקשה להבין את התמונה כולה.
התפאורה של ערן עצמון מנצלת היטב את החלל הגדול של בימת התיאטרון העירוני של חיפה; הוא חילק אותה לשלושה חלקים ומציג בה את הנגרייה, הסלון וגג ביתו של הילד - זירות ההתרחשות העיקריות של המחזה. עצמון גם לא התעלם מהמימד הפנטסטי של הסיפור, כשבחר לתלות על התקרה פריטי ריהוט "מרחפים" באוויר, שנשברים, בעודם באוויר, ברגע השיא. גם המוזיקה של יובל מסנר והתלבושות של דיתי אופק תרמו למעטפת הכללית, אבל כל זה, כאמור, לא הספיק כדי לרתק את הקהל.
בעוד שבעת קריאת ספר הקורא יכול לעצור ולהניח אותו בצד, לתת למשפטים לחלחל ולפעול את פעולתם, כאן נדרשות מהקהל שעתיים דחוסות, רצופות בדרמות מינוריות לכאורה, ואלו, כנראה, דרישות מוגזמות בעידן שבו "שלאגר" לא עולה על שעה וחצי.
