בפסק דין תקדימי פסק (יום ב', 22.10.07) בית הדין הרבני הגדול כי בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), יש בידי בתי הדין הרבניים סמכות לדון בתביעת אישה למזונות ומדור מעיזבון בעלה, אף ללא הסכמת היורשים.
בית הדין, בראשות אב בית הדין הרב שלמה דיכובסקי והדיינים הרב אברהם שרמן והרב ציון בוארון, נתן את פסק הדין בעקבות ערעור של בן שירש באופן בלעדי את עזבון אביו בהתאם לצוואה שאושרה בבית משפט, ובעקבות זאת ביקש למכור את דירתה של האם לצורך חלוקת רכוש העיזבון. האם, שראתה את עצמה מנושלת שלא כהוגן ממקום מגוריה, הגישה תביעה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב בדרישה למזונות ומדור ספציפי מהעיזבון.
מקום מגורים מכספי העיזבון
בית הדין הרבני האזורי בתל אביב החליט כי הסמכות לדון בתביעה מסורה בידיו, ופסק כי זכותה של האלמנה על-פי דין תורה לקבל מקום מגורים מכספי העיזבון. כאמור, הבן ערער על החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב בטענה שאין לבית הדין סמכות לדון בעניין.
בפסק הדין המלומד, פרסו הדיינים שלל נימוקים הלכתיים ומשפטיים על-מנת לבסס את החלטתם. נראה, כי קיימת לכאורה סתירה בין חוק בתי דין רבניים לבין חוק הירושה בשאלת זכותה של האלמנה לתבוע את עזבון בעלה במצב בו לא כל הצדדים מסכימים לדון בנושא בבית הדין הרבני. אולם למעשה חוק הירושה לא נועד לפגוע בזכויות האלמנה או בסמכויות שנתנו לבית הדין הרבני כפי שמופיע בחוק הירושה: "סעיף קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג- 1953".
סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע: "הגישה אישה יהודיה לבית הדין הרבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית הדין הרבני שיפוט בעניין".
לפיכך לא נזקק בית הדין להסכמת כל הנוגעים בעניין התביעה על-מנת לקבל סמכות לדון בתביעת האלמנה. בהתאם להלכה, יש לאלמנה יתרון ביחס לזכותה למזונות מן העיזבון על פני מה שנקבע לה בחוק הירושה.
הזכות - מדיני נישואים
לדעת הדיינים, זכותה של האלמנה למזונות מן העיזבון איננה נובעת מדיני הירושה, אלא מדיני הנישואים. בהתאם להלכה, אלמנה זכאית למזונות מהעיזבון ללא תלות בגודל העיזבון כל עוד היא יושבת באלמנותה ולא תבעה כתובה. ואילו בהתאם לחוק הירושה זכותה של האלמנה למזונות מהעיזבון מצומצמת יותר.
בפסק הדין, קובעים הדיינים כי זכותה של האלמנה לתבוע מדור, מקום מגורים, מהעיזבון של בעלה המנוח בהיות מדור האלמנה אחד מתנאי הכתובה, שהם עניין של נישואין.
בית הדין הרבני פוסק בנושאי נישואין וגירושין גם של אנשים שנפטרו, כך לדוגמה: במסגרת בקשה לאישור נישואי הורים או סבים, במסגרת בקשה לאישור אלמנות או במסגרת תביעה לבירור יהדות של צאצאיהם, לפיכך אין מקום לצמצם את סמכות בית הדין הרבני לדון רק בענייני נישואין וגירושין שהם הצדדים הישירים בעניין.
סמכות אגבית לבי"ד אזרחי
בית הדין הרבני הגדול סובר כי לבית המשפט האזרחי סמכות אגבית להכריע בשאלת נישואין של בני זוג לצורך עניין של ירושה שבסמכותו, אולם לבית הדין הרבני זוהי סמכות ראשית.
הדיינים סוברים שאין לחשוש מכך שאלמנה תתבע את זכותה הן בבית המשפט האזרחי והן בבית הדין הרבני, מכיוון שכל ערכאה שיפוטית מתחשבת בהליכים קודמים שבין הצדדים שבפניה ובית הדין עורך קיזוז זכויות במידה והיתה פסיקה קודמת בנושא הירושה הנדון בפניו.
נוכח האמור לעיל, בית הדין הרבני הגדול קבע כי אלמנה רשאית לתבוע בבית דין רבני מזונות ומדור מעזבון בעלה, גם ללא הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. לפיכך דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור והשיב את הדיון לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב לדיון לגופו של עניין.
