תסמונת אספרגר היא הפרעה התפתחותית הנחשבת לצורה קלה של אוטיזם. בין התסמינים המאפיינים את הלוקים בה אפשר למצוא ריחוק חברתי, התעסקות אובססיבית בעניין אחד וחוסר יכולת לצנזר את עצמם. כמו כל הפרעה התנהגותית, היו בטוחים כי הוליווד תדאג לברוא גיבורים קולנועים הסובלים ממנה. וכך גם האספרגרים זוכים להיות מיוצגים על המסך הגדול - בסרט "משוגעים מאהבה".
הסרט מבוסס על מאמר שפורסם באל.איי טיימס בשנת 1995, העוסק בסיפור אהבה שחורג מן השגרה. דונלד (
ג'וש הארטנט) הוא אולי מחשבון מהלך, אבל ההפרעה שלו מונעת ממנו לשמור על עבודה קבועה. את בדידותו הוא חולק עם הציפורים השורצות בדירתו המטונפת, ועם חבריו הטובים ביותר - המספרים. בנוסף, מארגן האוטיסט הפעלתן מפגשים חברתיים עם אנשים שכמותו. באחד מהם הוא מתוודע אל איזבל (
ראדה מיטשל). לדונלד קשה להביע את רגשותיו כלפי איזבל, התקשורתית ממנו בהרבה, והשניים מגששים אחר האפשרות לקיום קשר רומנטי. בדרך יהיה עליהם להתגבר על המכשולים הניצבים בפני כל זוג אוהבים, אבל ללא הכלים המתאימים לעשות זאת.
בדרך-כלל, כאשר מחפשים דוגמאות לייצוג מוצלח של אוטיזם בקולנוע, נזכרים ב"
איש הגשם". התסריטאי שזכה באוסקר על הסרט ההוא,
רונלד באס, כתב גם את הסרט הזה. לעבודת הבימוי נשכר
פטר נאאס (או נאייס למדקדקים בהיגוי שמות נורבגיים), לו זהו סרט ראשון בהוליווד.
בתחילתו, מנסה הסרט לבחון את הסבלנות של הצופה ואת היכולת שלו לחזות באנשים מבוגרים מתנהגים ופועלים באופן מעט מרגיז. ההתלהבות הילדותית, חוסר הקשב לצרכיו של האחר והתגובות המוגזמות שלהם - כולם מדגדגים את העצבים מאותה הסיבה: לפעמים, חלקנו היה רוצה להתנהג כך בעצמו. מי לא היה רוצה להפסיק לרגע להתחשב או לחשוש מדעתם של הסובבים, שברוב המקרים הם לא יותר מזרים מוחלטים? הסרט מבקש מצופיו לעבור את מבחן האיפוק ולהגיע סחוטים אך מלאי התחשבות אל הרגע בו הוא הופך לדרמה רומנטית לכל דבר.
בתוך מסגרת הז'אנר, מציג הסרט הקצנה של הקשיים שבמערכת יחסים "נורמלית". דמיינו לעצמכם גבר שאף פעם לא יודע מה להגיד או מתי, אינו מסוגל לבטא ולהביע את רגשותיו עד שזה כבר מאוחר מדי וזקוק לחיזוקים בעניין הביטחון העצמי שלו. מולו הציבו אישה שנוטה למצבי רוח המסלימים לקריזות מטורפות, שנוהגת לומר משהו אחד בעוד שהיא עושה משהו אחר. בסרט הזה לשתי הדמויות יש פתק מהרופא שמצדיק את התנהגותן, מה שלא פוגם ברצונן להיות זה בחברת זאת.
השחקנים הראשים נדרשו לקחת את הדמויות הללו עד הקצה, אבל להיזהר לא ליפול מהצוק אל תוך ים של מבוכה רבתי. הארטנט הוא שחקן שמשדרג כל סרט בו הוא משתתף - קומדיות נעורים מזן "
לא יכול בלי" או סרטי פשע מגניבים כמו "
להרוג את המזל". ב"משוגעים מאהבה", הוא מסרב להיכנע לשטיקים הקבועים של גילום אוטיסט. במקום זה, הוא מפגין קשת רחבה של מצבי רוח ורגשות, מבלי לגרוע מהנאמנות לדמות.
המשחק של מיטשל לוקה במעט גימיקים, כמו צווחת צחוק שהיא משחררת בכל פעם שהיא נסערת באופן חיובי. מחפה על כך הגיוון של דמותה לעומת זו של הארטנט, מה שהופך אותה לבלתי צפויה בעליל.
"משוגעים מאהבה" מניח מראה מעוותת, מהסוג שקיים בפארקי השעשועים, מול דרמה רומנטית רגילה, ואז מגביה את הווליום עד הסוף. אין בו רגעים שנחרטים לנצח בזיכרון או בפנתיאון, אבל הוא יוצר מטענים אמוציונליים לא מבוטלים אצל הקהל. בתנאי שהקהל הגיע מצוייד מראש במאגרי סבלנות ורגישות.
