שלום,יעל

יעל דיין הלכה לעולמה, והלילה אחרי חצות הספקתי לצפות בערוץ-11 בראיון ממושך - אחד מכמה - שערכתי איתה ב"ערב חדש" (ובתוכניות אחרות).

אפשר להאריך בכתיבה על חייה. היא רשמה פעילות ציבורית מרשימה, בתוכן ובכמות. אפשר לכתוב רומן מרתק על המשמעות של צמיחה במשפחת דיין האחת והיחידה. כמה זה מיוחד. כמה זה מועיל. כמה זה קשה.

היא רצתה להיות בתו של משה דיין, שהיה אישיות מקרינה ושנויה במחלוקת ובעייתית, ובעיקר מיוחדת במינה. כה מקורית.

ושביבים רבים מזה היו ביעל. היא - יותר מאביה - כיבדה את הכללים והחוק והמותר ונמנעה מהאסור, ובכל זאת כמותו ובמסגרת הזו עשתה מה שרצתה. מה שנראה לה נכון. מה שמשך את שימת ליבה. מה שהסעיר אותה. לא רק בבגרותה. גם בהיותה כל כך עצמאית עת הייתה חברה בתנועת הנוער כבר בגיל 15. זכיתי לראות זאת מקרוב.

היא לא עצרה באדום כאשר חפצה בבן זוג שאינו יהודי. היא לא היססה להגן על אביה גם בימיו הקשים כשהדבר נראה חסר סיכוי באווירה שהתלהטה נגדו. והיא לא חששה לחלוק עליו גם כשנחשב לנסיך התבונה רב הכוח.

בסיום הראיון בו צפיתי זה עתה אמרתי לה כי למרות הכל אני מתגעגע לאביה. אני חוזר על כך, כן מתגעגע לתבונתו ולאומץ ליבו ולנכונותו לנהוג כרצונו בלי לעשות חשבון קטנוני, וזאת למרות הסתייגות ואכזבה ממנו בכמה וכמה תחומים אישיים. והלילה אני מוסיף מוסיף כי מתגעגע גם אליה.