נדחתה תביעה לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין

ביום 04.11.2007, הכריע בית המשפט כי על-מנת להוכיח הפרת הבטחת הנישואין על התביעה להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות (הזמנות לחתונה, סגירת אולם אירועים, רישום ברבנות וכיו"ב).

כמו כן, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל - עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.

התובעת והנתבע חיו במשותף משנת 1998 ועד חודש מאי 2002. התובעת הינה גרושה, ולה שני ילדים בגירים מנישואים קודמים; הנתבע הינו גרוש ולו שלושה ילדים בגירים מנישואים קודמים. לגרסת התובעת, הנתבע הבטיח לה לא אחת, כי יתחתנו כדת משה וישראל. לטענת התובעת הבטחה זו היתה מפורשת וניתנה מצד הנתבע גם למכריה חבריה והסובבים אותה. בנוסף, הבטחה זו מומשה כאשר הנתבע הציע לתובעת נישואין, ונקבע מועד לחתונה.

בחודש מאי 2002 עזב הנתבע את דירת התובעת, והצדדים נפרדו. לגרסת התובעת הפרידה היתה מיוזמתו ורצונו של הנתבע. הנתבע מנגד, טען כי הפרידה אירעה עקב רצון התובעת, אשר החליפה את המנעול בדירה ואסרה על הנתבע את הכניסה אליה. במסגרת ההליך דנן עתרה התובעת לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהבטחת הנתבע לשאת אותה לאישה.

בדיון בבית המשפט צוין, כי במשפט הישראלי קיימת אפשרות לתבוע פיצויים מכוח עילה חוזית המוגדרת כהפרת הבטחת נישואין, גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים. אולם עילה זו שנויה במחלוקת, בעיקר מאחר שהיא נתפסת כניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שאיננה ברורה אם הם ערוכים לטפל בה.

לפיכך, יש הקוראים לביטול עילה זו או לחילופין הגבלתה באמצעות חקיקה. על הבטחת הנישואין להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות. כמו כן, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל - עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.

ראייה מרכזית עליה מתבססת התובעת הינם תמלילי שיחות מוקלטות אשר נוהלו בין הצדדים. מהתמלילים שהובאו בפני בית המשפט, לא ברור לחלוטין מתי הוקלטו השיחות על-ידי התובעת, אם כי נראה כי מועד עריכתן היה לכל הפחות כשמונה חודשים לפני שהצדדים נפרדו, כאשר התובעת הקליטה את הנתבע ביודעין, וניסתה למשוך אותו בלשונו על-מנת שיודה במחויבות כלפיה בעוד הנתבע, אינו מודע למתרחש ומשוחח עמה, כשהוא לא בורר מילים או נזהר בהן. הנתבע אכן הודה מספר פעמים כי הצדדים שוחחו בינם לבין עצמם, ואף עם משפחתה של התובעת על כוונתם להינשא, אולם מיד ובאותה נשימה חזר בו מרצונו.

בית המשפט ציין, כי התובעת לא צרפה כל אינדיקציה חיצונית נוספת להבטחת הנישואין: אין מחלוקת כי הצדדים לא נרשמו ברבנות, לא הזמינו אולם או הדפיסו הזמנות ולא עשו כל דבר ממשי אשר יש בו כדי לתמוך בטענה זו. נהפכו, התנהלותם של הצדדים בסמוך למועד זה, כך לדוגמא העובדה שחודש לפני מועד הנישואין עברו, לעיר בנגב וכן העובדה כי נפרדו כשלושה חודשים לאחר עבור המועד בו אמורים היו להנשא, ולא מיד ובסמוך לו - מעידים כי גם אם דובר על תאריך חתונה, לא היו מאחורי שיחות החולין הללו כל כוונה ממשית או הסתמכות מטעמו של מי מהצדדים. לפיכך בית המשפט דחה את התביעה.