ג'יי-זי (או שון קארטר בשביל אמו ועורכי הדין היהודים שלו), שוב חוזר באלבום חדש אחרי פרישתו המתוקשרת מכורסת הראפר ב-2003. רגע, הוא לא חזר כבר?!?! זהו, שלפני קצת פחות משנה קיבלנו את אלבום הקאמבק הרישמי, Kingdom Come, ואחרי פתיחה חזקה במצעדי המכירות (הציפיות, אתם יודעים...), ניתן היה למצוא מספר לא מבוטל של עותקים בחנויות יד שנייה ברחבי העולם.
אף אחד כבר לא התרגש מהעובדה שמלך ההיפ הופ של ניו-יורק הסיר את כובע המנהל הבכיר בתעשיה וחזר לאולפן, ומבחינה מוזיקלית זה היה אולי אלבומו הגרוע ביותר. כנראה שזו הזדמנות מצויינת לשינוי, וזה (בערך) מה שאנחנו מקבלים כאן.
לאחר צפייה בהקרנה מוקדמת של הסרט American Gangster בכיכובם של דנזל וושינגטון וראסל קרואו, החליט ג'יגה ליצר
פסקול אלטרנטיבי (מחצית האלבום עוסקת בסצינות ספציפיות מהסרט), שאף דוגם טקסט שלם מהסרט בקטע הפתיחה של האלבום. הקונספט כאן הוא שמירה על סאונד סבנטיז בהתאם לרוח הסרט (שעלילתו מתרחשת, כמה מפתיע - בסבנטיז).
צוות ההפקה מצליח לייצר בעזרת רשימת נגנים ארוכה ומקבץ סימפולים מקטעים אותנטיים משהו שנע בין ביטים בסגנון שהורגלנו לשמוע מג'יי זי לנעימות שיכלו בקלות להחליף קטעים בפסקול של הסרט Shaft. אין כאן יציאות ברמה של Hard Knock Life או The Takeover, וההרגשה היא שהסאונד המלא בכלי מיתר ונשיפה גורע מקולו של ג'יגה ומתאים יותר לזמרים כמו מרוין גיי ולא לראפר. כנראה שהמעבר מלופים פשוטים להפקות מורכבות טיפה גדול עליו.
מבחינה טקסטואלית, אין פה הפתעות - ג'יי-זי ממשיך לשיר על אותם נושאים (עברו כסוחר סמים) ורגשות (מי אני, מה אני, למה אני כזה). מצד שני, באלבום מתחבאים כל מיני תופינים כמו ירידות על אמנים אחרים (בקטע Ignorant Shit, לדוגמה, הוא טוען שהסרט "פני צלקת" השפיע עליו יותר מהראפר באותו שם) או אפילו ירידה על הקהל שלו, כאשר באותו שיר הוא פונה ישירות למאזינים ושואל אותם למה הם מעדיפים את יציאות הפופ שלו ולא את הקטעים ה"רציניים" שהוא ניסה ליצור ונכשל איתם.
לטוב ולרע, הטקסטים באלבום זה יכלו להיכנס לכל אלבום אחר של ג'יי-זי, ולא נראה שמישהו היה שם לב. הפלואו אותו הפלואו, החריזה ומשחקי העצירה של הביט, שג'יי-זי הפך לסמל מסחרי, נשמעים קצת שחוקים אחרי כמה קטעים. בשביל זה עוזבים את המשרד המחומם של דף ג'אם לטובת האולפן?
אבל לא הכל שחור - בכל זאת, אי אפשר לקחת מג'יי-זי את מגע הזהב שהביא אותו עד הלום. למרות שאישית לא הצלחתי לסמן אף קטע כלהיט שיחרוך את רחבות הריקודים, ניהנתי מאוד לשמוע את האלבום בבית. שירים כמו Success ,Sweet ובמיוחד Hello Brooklyn 2.0 (שדוגם בצורה מוצלחת מהביסטי בויז אבל לא יגיד כלום לילדים בני 15), מעבירים תחושה שג'יי זי מנסה (אולי) להתנהג בתאם לגילו המופלג (37), ובתור ראפר מצליח, לצור מוזיקה ששווה שמיעה גם בבית ולא רק בג'יפ (למרות שבינינו - אם ביונסה הייתה מחכה לכם בבית, הייתם שומעים גם אורנה ומשה דץ אם היא היתה מבקשת). נקווה שאלבום הקאמבק הבא יכיל לפחות להיט אחד, ואת התקופה הנוכחית יזכור ג'יי-זי בתור זו שהוא מעדיף לא לדבר עליה.