שופט בית המשפט העליון יוסף אלון דחה בקשה של בעל להתיר לו לערער בשנית על פסיקתם של שני בתי משפט כי אביה של אשתו יקבל בחזרה את חלקו בנחלה במושב שהעניק לבני הזוג במתנה, על סמך הסכם שנלווה למתנה. השופט חייב את הבעל בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל לאב ולבתו.
איתן וורדה קופפרברג נישאו ב-1980. ורדה היא בתו של אילן זיגמן. בני הזוג בנו את ביתם בנחלתו של האב במושב חרב לאת. ב-1989 העביר זיגמן את זכויותיו בנחלה במתנה לבני הזוג. אבל למתנה נלווה הסכם, ולפיו נאסר על בני הזוג לעשות דיספוזיציה כלשהי בנחלה כל ימי חייו של זיגמן, ואם יפרו התחייבות זו "יהיה עליהם לשלם לאב או לזכותו פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסכום שווה ערך למחיר שבו מכרו את המשק". עוד הוסכם כי "לאב תהיה זכות מוחלטת להמשיך ולגור בביתו כל ימי חייו, ובלא שיהיה עליו לשלם דבר לאדם כלשהו". רישום מלוא הזכויות בנחלה הועבר על שם בני הזוג.
לאחר שנות נישואין ממושכות פרץ סכסוך בין בני הזוג והם נפרדו. הסכסוך הוביל לגל תביעות הדדיות בבית המשפט לענייני משפחה. האשה תבעה את פירוק השיתוף בנחלה, הבעל התנגד ותבע צו מניעה שיאסור כל העברת זכויות בה שלא בהסכמת האב, והאב מצידו תבע את ביטול המתנה שמכוחה הוענקה לבני הזוג הנחלה, שכן לטענתו עצם הגשת הבקשה לפירוק השיתוף כמוה כדיספוזיציה האסורה על-פי הסכם המתנה. כל התביעות אוחדו והתבררו בבית המשפט.
בתום שנים ארוכות של דיונים ניתן פסק הדין. נפסק, כי אומנם תביעת האשה לפירוק השיתוף מנוגדת להתחייבות בני הזוג כלפי האב להימנע מכל דיספוזיציה בחייו. אבל הפרת התחייבות זו אינה מקנה לאב את הזכות לביטול המתנה, הואיל ומדובר במתנה מוחלטת שהושלמה ברישום ובמסירה זה כבר. עוד נפסק, כי זכותה של האשה לפירוק השיתוף מוקנית לה מכוח חוק המקרקעין ואין לבעלה ואף לא לאביה זכות למנוע זאת ממנה.
אשר לפיצוי המוסכם שנקבע לזכות האב בהסכם הנלווה למקרה של דיספוזיציה בנחלה, נקבע כי הפיצוי הקבוע בו אינו יכול לעמוד משום שהוא "עונשי" ובלתי סביר.
שיתוף פעולה בין הבת לאב?
לפיכך, קבע בית המשפט כי השותפות של בני הזוג בנחלה תפורק על דרך מכירתה למרבה במחיר. האב יהיה זכאי לקבל מכספי התמורה סכום שישקף את שוויו של בית מגוריו והקרקע הצמודה לו, ואילו בני הזוג יתחלקו ביתרת התקבולים. הבת והאב השלימו עם תוצאת פסק הדין, ואילו הבעל ערער על כך לבית המשפט המחוזי וערעורו נדחה. לפיכך, ביקש רשות לערער שנית לפני בית המשפט העליון.
הבעל טען כי בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי לא נתנו את המשקל הנדרש לשיתוף הפעולה שהתרקם בין הבת לאביה המשיב בהליכים המשפטיים כדי להגדיל את חלקם בתקבולי מכירת הנחלה ולצמצם את חלקו של הבעל. כמו כן טען כי עקב פסק הדין קיבל האב זכויות שלא נותרו לו כלל בנחלה, שכן לאחר שהעביר את מלוא זכויותיו הקנייניות בנחלה לבני הזוג מה שנותר לו לא היה אלא זכות להתגורר בביתו עד אחרית ימיו.
אבל בהחלטתו לדחות את בקשת רשות הערעור קבע השופט אלון כי "פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מתבסס בנסיבות הדברים על איזון סביר וראוי שהתבקש מתוך מסכת העובדות המסועפת שנתבררה בפניו, ומהמסקנות המשפטיות המתבקשות כתוצאה מכך והמבוססות על הוראות הדין והפסיקה".
