|
|
[צילום: מסעדת סיטרה בתל אביב]
|
|
|
|
|
יוקרה, גבירותיי ורבותי, יוקרה. מראות בסגנון לואי ה-14, ריהוט בסגנון ניאו-קלאסי (או משהו כזה), לקוחות בסגנון לבוש של פריס הילטון ונוף לים. לא ידעתי שיש מקומות כאלה בישראל. ומה שיותר מוזר, באמצע כל זה, ישב לידנו על הבר זוג שנראו כמו סטודנטים ו/או קיבוצניקים. זוגתי שתחיה לא יכלה להתאפק ושאלה אותם מה בדיוק הם עושים שם. התברר שהם הגיעו לשם בטעות לפני שנה, ומאז זה נהיה המקום הקבוע שלהם. זה נותן להם הרגשה יוקרתית, ולסטודנטים קיבוצניקים, כפי שהתברר שהם באמת היו, ההרגשה הזו כנראה נעימה במיוחד.
אפשר להבין אותם. אני אישית מרגיש בנוח גם בחומוסיה בכרם, אבל יש משהו נחמד בשינוי מדי פעם, ולשבת על הבר בסיטרה זה חתיכת שינוי. ולא רק בגלל המראות וכו', אלא גם בגלל השקט היחסי של המקום, ומעצם העובדה שמדובר בבר הכולל גם פינת עישון. וליתר דיוק, חדר עישון. הפיתרון של סיטרה לחוק איסור העישון החדש פשוט ואלגנטי. אם אין פינת עישון, שיישבו בחדר מעשנים! המסעדה למעשה מחולקת לשניים: חלק אחד, הכולל שולחנות ובר, ללא מעשנים, וחלק שני, המופרד בדלת מעוצבת, למעשנים.
אולי היה זה הלם היוקרה, אולי היה זה הלם הבלונדיניות שסביבי, אבל נעניתי להצעת הברמן החביב ושתיתי את קוקטייל הבית (44 שקל), שבאותו יום היה מורכב מתערובת של ליקרים מתוקים והוגש עם תותים. דווקא טעים, אבל זוגתי הביטה בי במבט מוזר והעדיפה יין. גם הפעם הלכנו על המלצת הברמן, והקיאנטי, רופינו אל-לאו (36 שקל), היה מצוין וליווה אותנו לכוס נוספת בהמשך. מכיוון שאלכוהול על בטן ריקה זה לא רעיון טוב, טרחנו גם למלא אותה היטב. קדירת השרימפס ברוטב גורגנזולה (58 שקל) הייתה מנת פתיחה מצוינת. השרימפס היו עשויים בדיוק כמו שצריך, וטעמו העשיר של הרוטב הצדיק את כמויות השמנת שהושקעו בו. הקרפצ'יו פילה בקר עם פרמזן (52 שקל) היה גם הוא עשוי כראוי, והפרוסות הדקיקות של הבשר הנא נטרפו במהירות.
בעוד אנו מתענגים על מראה הים וכמה מהלקוחות, הגיעו המנות העיקריות. קדירת פירות ים טריים בציר בויאבז קיצי (125 שקל), הכילה לטעמה של זוגתי כל טוב, ולטעמי המון סרטן ושומר, שני מרכיבים שאינני מחובביהם, אבל הצלחתי ליהנות מהשרימפס, הקלמארי והצדפות, שהיו טריים. אני החלטתי ללכת עד הסוף עם האווירה היוקרתית ולקחתי את אחת המנות המיוחדות של היום, פילה לוקוס בקרם ערמונים, המוגש עם מנה קטנה של מחית לבבות ארטישוק, ולידה עגבניות וארטישוקים צרובים (175 שקל). הדג עצמו היה בסדר, אך המחית, שבכמותה טרם נתקלתי, הייתה פשוט מעדן. כוס של הראל קלו דה גת (42 שקל) הייתה ליווי הולם.
כדי להשלים את הארוחה כפי שראוי לאישה מתוחכמת ויוקרתית כזוגתי, היא סיימה אותה בברנדי של מטקסה (38 שקל). וכדי להשלים אותה כפי שראוי לחובב מתוקים כמוני, סיימתי אותה בקינוח האולטימטיבי, הקוואטרו סיטרה (69 שקל). כפי שבעלי הדמיון בינינו יוכלו אולי לנחש משמו, הקוואטרו הוא למעשה ארבעה קינוחים קטנים אבל ממזרים - כוסית מלבי במי ורדים, מנת קדאיף עם קרם מסקרפונה ושוקולד לבן, קערית קרם ברולה ומין אצבע טעימה במיוחד של שוקולד ונוגט.
חוויית הבר שמציע הסיטרה היא ייחודית למדי, גם אם אינה מתאימה לכל כיס. אבל מי שרוצה להרגיש כמו שכנראה מרגישים היפים והעשירים, ועוד על הים, יכול לנסות את המקום, ומי יודע, אולי אפילו להפוך אותו למקום הקבוע שלו.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
