|
|
[צילום: HomeBurger תל-אביב]
|
|
|
|
|
לא להאמין, אבל רונלד מקדונלד איתנו כבר כמעט 15 שנה. ב-13 באוקטובר, 1993, נולד בייסורים מזרח תיכון חדש, כשהסניף הראשון של מקדונלד'ס נפתח בקניון איילון ברמת גן. זה לקח לנו לפחות עשור עד שהבנו שסוליה מטוגנת של נעלי אולסטאר, ארוזה בין שני ספוגים סינתטיים, היא לא בדיוק המבורגר, ושליצן מפלסטיק זה לא חמוד, אלא מפחיד לאללה, בעיקר ילדים קטנים. אז כן, היינו נאיביים, אבל לפחות בסוף הבנו - עם קצת עזרה ממורגן ספרלוק וסרטו התיעודי "Super Size Me" - שבשר צריך להיראות כמו בשר, ולא כמו גוש תעשייתי אפרפר.
מאז, השבח לאל ולאגאדיר, עברה הקציצה האמריקנית מהפך תדמיתי אמיתי וקיבלה את הכבוד הראוי לה - שמנה, בשרנית, עשויה בשר טלה או נתחי אנטרקוט ושפונדרה טחונים. רשתות בר-בורגרים איכותיות נפתחות חדשות לבקרים וצוברות פופולריות גואה, ואותנו הסועדים כבר אי אפשר למרוח עם רוטב אלף האיים פושטי, מינימום עם קטשופ פלפלים ביתי. המייק-אובר התדמיתי הזה הגיע גם למסעדות נחשבות, כמובן, שזיהו את המגמה והביקוש וצירפו ורסיות משודרגות משלהם, עם תוספות כמו פטריות כמהין, גבינות סטייל סנט מור וקממבר ואפילו כבד אווז.
למעשה, קשה לסגור בימינו ליל שתייה ראוי בתל אביב בלי לרפד את הבטן בהמבורגר עסיסי. השבוע הזדמנתי לרחוב אבן גבירול, מצויד בעודד, חבר טוב שהשתחרר לאחרונה משירות קבע ממושך ונתקע נפשית בגיל 21 (הפרופיל, למרבה המזל, לא). מצאתי את עצמי בשתיים לפנות בוקר, צועד ברחוב אבן גבירול בתל אביב מצפון לדרום (או כמו שעודד אומר: "באזימוט 180"), מחפש מקום להרגיע את הקיבה ולאושש את הכבד אחרי סבב נוסף בחגיגות השחרור. עודד הצביע לכיוון שלט חדש ברחוב שעליו התנוסס צמד המילים האהוב עליו בעולם: בית והמבורגר, ובלעז "HomeBurger", ואמר: "נראה לי שזה יסגור לנו ת'פינה". הנהנתי בהסכמה של טירון עייף ונכנסנו.
היעד התגלה כעוד המבורגריה משובחה, קטנה ונעימה, המכילה בר ישיבה עם כעשרה מקומות ועוד מספר שולחנות, בלוק מזללתי טיפוסי. רקע כללי: ניסו וסטיב (זוכרים את "העולם על-פי סטיב"? אז זהו, שסטיב לא רוצה שתזכירו לו) עומדים מאחורי הבורגר-בר החמוד הזה, אשר נפתח לפני כשלוש שנים באבן יהודה, כמענה להעדר האפשרויות הקולינאריות במקום וכתשובה לגעגוע של השניים למשלוחים באזור המרכז. עכשיו, אחרי שהשתפשפו בצפון השרון, ניסו וסטיב מתרחבים לאזור התובעני והטובעני - תל אביב.
נחזור לקציצה. אחרי התוודעות לתפריט ולהיסטוריה, עודד בחר עבורנו במנות המיוחדות - המבורגר עם בייקון, ביצת עין וגבינת אמנטל (56 שקל) ובהמבורגר עם פטריות ובצל מטוגן (52 שקל). וכדי שלא נרעב חס וחלילה, הוספנו טבעות בצל (11 שקל), צ'יפס (9 שקל) וכנפיים ברוטב צ'ילי (29 שקל). בשעה שחיכינו למנות, בעוד עודד הפליג בסיפורי קרבות מטילי אימה, בחנתי את התפריט, שמציע קצת יותר מקציצות: סלט קיסר (41 שקל) ועוף (40 שקל) או כריכים, כמו כריך בריאות (40 שקל) שכנראה מותאם לחיך התל אביבי שוחר הטופו וכולל פטריות פורטבלו, טופו, נבטים ובוטנים קצוצים בג'בטת שבעה דגנים, וכריך ארוחת בוקר (32 שקל), מושחת לחלוטין, עם חמאת שום בזיליקום, חביתת פטריות ובצל מטוגן, גבינת אמנטל וירקות טריים.
המנות הגיעו, וקטעו את עודד באמצע הסיפור על הצניחה למתלה. ניסו הניח על הבר שתי צלחות לבנות ומבריקות, עליהן נח המבורגר שנראה כאילו יצא מתמונה במילון. הלחמניה מתקתקה וקלילה, הקציצה משובחת, מבשר אנטרקוט אמיתי, הרטבים נעשים במקום (חוץ מקטשופ ומיונז של היינץ) והטעם הצליח להשתיק את עודד לעשר דקות. כבוד.
בשקט מופתי, ההמבורגרים והתוספות עברו חיסול ממוקד. גם הלילה שלנו נגמר סוף סוף. עודד חזר לסורו והמשיך לקשקש על גאוות יחידה, ואני חזרתי הביתה עם עוד וי אחד בניצחון על רונלד, ועם עוד מספר טלפון למשלוחים באמצע הלילה.
