שמונה שנים לאחר שאליהו ברייר השליך את מקלט הטלוויזיה הישן שלו, הוא השתחרר סופית גם מתשלום האגרה עבורו. בהחלטה תקדימית של בית משפט השלום בתל אביב, ערב הפסח, נקבע כי לא ניתן לחייב באגרה מי שהשליך את מקלט הטלוויזיה שלו והפקיר אותו, גם אם לא הודיע על כך לרשות השידור.
בהחלטה, קבע השופט מנחם קליין כי אגרת טלוויזיה היא מס בגין החזקת מיטלטלין וכי "הבעלות על מיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם".
עד שנת 2001 החזיק אליהו ברייר במקלט טלוויזיה ואף שילם את האגרה כחוק. באותה השנה הוא השליך את המקלט וגם לא רכש אחר תמורתו. הוא גם לא טרח להודיע לרשות השידור על כך שהשליך את המקלט ולכן רשות השידור המשיכה לחייבו באגרת טלוויזיה. בשנת 2006 הגישה הרשות נגדו תביעה לחייבו בעבור השנים 2001 ועד 2006. המדינה טענה כי תקנה 6 לתקנות רשות השידור המחייבת הודעה על מכירה או העברת מקלט, כוללת גם הודעה על השלכת מקלט, "על-מנת שתדע רשות השידור להמנע מגבייה נוספת". ברייר טען לעומת זאת כי אינו מחוייב בתשלום, שכן "חובת התשלום נובעת מעצם ההחזקה במקלט. משכך שחדל להחזיק במקלט לא קיימת חבות מצידו באשר לתשלום".
בהחלטה לפטור את ברייר מחובת תשלום האגרה, כתב השופט כי "במצב דברים בו מושלך מקלט טלוויזיה, נראה כי אי מסירת ההודעה לרשות אינה יכולה להביא למסקנה שהנתבע המשיך להיות הבעלים של המקלט וזאת מהסיבה שמשהופקר המקלט פוקעת הבעלות". כך לדבריו, קובע סעיף 7 לחוק המיטלטלין..."הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם". עוד הוסיף כי "החוק ברור ומטיל את חיוב האגרה על מחזיק המקלט", וכי לא קיימת בסעיף הגדרות של החוק "הגדרה של המילה 'מחזיק' מכאן שיש לפרש זאת 'כלשון בני אדם' ולא להרחיב את הפרשנות גם למי שלא מסר הודעה על חדלות החזקתו בגין השמדת המקלט". השופט כתב עוד כי "אם המחוקק היה רוצה להרחיב את מושג 'המחזיק' כפי שעשה זאת לעניין ארנונה בפקודת העיריות, היה עושה זאת מפורשות. לשון התקנות ברור ומתייחס למכירה או העברה לאדם אחר".
בהמשך כתב השופט כי "מדובר בחוק ובתקנות המטילות חבות על אזרח וככאלו אין מקום להרחבת הפרשנות ולהטלת חובות נוספים על אזרחים. ככלל שאין כל מקום ליצור חובות כלשהן על האזרח, אלא אם כן היו מצויות הוראות סטטוטוריות מפורשות".
אם המחוקק, לדבריו, "יבקש לקבוע כי על אדם שהשליך מקלט טלוויזיה למסור הודעה מסודרת לרשות השידור, יקבע זאת בצורה מפורשת בתקנות". כמו כן, "מקלט שהושלך לזבל או הושמד אינו יכול להיות 'בחזקתו' של אף אחד, אין לאף אדם 'זיקה קרובה' אליו. אדם שהשמיד את מקלט הטלוויזיה שלו, כבר אינו נהנה פוטנציאלי מהשירות ואין כל הגיון לשתף אותו בנטל מימון רשות השידור".
בסיכום החלטתו, כתב השופט קליין כי "בהעדר כל הוראת חוק מפורשת אשר תקבע כי קיימת חובת דיווח על כך לא ניתן לחייב את הנתבע בגין תקופה שלא החזיק במקלט הטלוויזיה". עם זאת סייג את דבריו וקבע כי "עד אשר יתוקנו התקנות תוכל רשות השידור להכחיש את עצם זריקתו או השמדתו של מקלט הטלוויזיה, ובכך להטיל את נטל הראיה על הנתבע על כי אכן השליך את מקלט הטלוויזיה מביתו וכל מקרה יידון לגופו. הלכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. רשות השידור תשא בהוצאות משפט של ברייר בסך של 720 שקלים".
