שלושת המנהיגים הערבים שהוזהרו על-ידי ועדת החקירה הממלכתית, עבד אלמאלכ דהאמשה, עזמי בשארה ושייח' ראיד-סלאח, הגישו (יום ד', 4.12.02) את סיכומיהם לוועדת אור - בראשה עומד השופט תאודור אור. אלה הוגשו באמצעות ארגון עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.
הסיכומים המשתרעים על-פני יותר מ-180 עמודים, מתייחסים לאי חוקיותן, לטענת המוזהרים, של הודעות האזהרה נגדם, ולסיבות הישירות שהביאו להתרחשות הפגנות המחאה בקרב המיעוט הערבי בתחילת אוקטובר 2000.
ביום 27.2.02 הזהירה ועדת החקירה הממלכתית את חברי הכנסת דהאמשה, בשארה, ואת השייח' סלאח, כי במהלך השנים 1998-2000 ובמהלך הפגנות המחאה באוקטובר, הביעו השלושה מסרים המעודדים שימוש באלימות כדרך להשגת מטרות המגזר הערבי.
בנוסף, הוזהר השייח' סלאח בגין "שילהוב רוחות" בנושא מסגד אל-אקצא, באמצעות עריכת כנסי "אל-אקצא בסכנה". לפי האזהרה, הוא הביע מסרים השוללים את עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.
בסיכומים טענו המוזהרים, כי הודעות האזהרה שהוציאה נגדם הוועדה הן בלתי חוקיות, מכיוון שוועדת חקירה ממלכתית אמורה להתמקד בחקירתה של הרשות המבצעת, על זרועותיה השונות. אולם, ועדת אור חרגה מסמכותה, בהזהירה את חברי הכנסת משום שהם אינם נמנים עם הרשות המבצעת, וגם אינם חלק ממערך מקבלי ההחלטות הביצועיות.
המוזהרים טענו עוד, כי מכתבי האזהרה פוגעים בחופש הביטוי של חברי כנסת ושל שליחי ציבור, וכי על-פי החוק, ניתנת להם חסינות מכל התנהלות משפטית נגדם בעת מילוי תפקידם. החמור מכל, הם מציינים בסיכום, הוא ההסתמכות של ועדת החקירה על חומר חסוי ומוטה נגדם, מבלי לאפשר למוזהרים לעיין בחומר.
"הודעת האזהרה לא נשענו על תשתית עובדתית רלוונטית, והן התעלמו מהאמצעים הישירים שדרכם המוזהרים העבירו את מסריהם הפוליטיים - לא היתה חקירה ו-או בדיקה למאמריהם הפוליטיים השבועיים של המוזהרים אשר דנו בענייני השעה; לא היתה בדיקה ו-או חקירה לנאומיהם של המוזהרים; לא נעשה בירור אודות המצעים הפוליטיים שלהם; לא נבדקו ראיונותיהם הרבים שנעשו באמצעי התקשורת השונים ואשר התייחסו לאירועי אוקטובר. כמו-כן, התעלמה הוועדה מאלימות המשטרה שהופעלה נגד חברי הכנסת דהאמשה, בשארה ושייח' סלאח בין השנים 1998-2000", נטען בסיכום הדברים.
בדבר סעיף "שלילת עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל", אשר הופנה לשייח' סלאח, נטען כי השייח' מבחין בין קיומה של מדינת ישראל ומוסדותיה לבין מדיניותיה והגדרתה של המדינה. "שייח' סלאח מקיים, כמנהיג התנועה האיסלמית, אינטראקציה עם המדינה ומוסדותיה, לרבות רשויות אכיפת החוק. אולם, הוא לא מקבל את מדיניות הרשויות והגדרתה של המדינה השוללת אותו וההיסטוריה שלו כיליד הארץ הזאת, מדיניות אשר מדירה ומפלה אותו, על-כן, הקביעה בעניין שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל, אין לה על מה לסמוך".
כמו-כן טענו עורכי הדין, כי האזהרות קבעו קשר סיבתי בין מסריהם הפוליטיים של המוזהרים לבין אירועי אוקטובר, מבלי שיהיה בפניה ראיות כלשהן המעידות על קשר זה. בהקשר זה טענו המוזהרים, כי הסיבות שהובילו לאירועי אוקטובר הוא ביקור אריאל שרון במסגד אל-אקצא ב-29.9.00, אשר נתקל בהתנגדות מנציגי המשטרה בירושלים.
לדברי המוזהרים, שרון נתפס בתודעה הפלשתינית כמי שאחראי למותם של אלפי פלשתינים. המוזהרים פירטו סיבות נוספות אחרות הנוגעות לרוח המליטנטית של המשטרה שהתבטאה בהתכוננות מוקדמת. כן ציינו את מצבם המופלה לרעה של הערבים בישראל.
לטענתם, המשטרה התכוננה להפגנות מחאה בקרב המיעוט הערבי במסגרת פקודה שנקראת "קסם המנגינה". לפקודה זו נערכו כמה תרגולים משך השנים 1998-2000. על-פי אותה פקודה, המשטרה תשתמש בכוח מוגבר יותר מול מפגינים.
חודש לפני אוקטובר 2000, נערך משחק מלחמה "רוח סערה" של המשטרה, על-מנת לתרגל את פקודת "קסם המנגינה". במסגרת התרגול נקבעה העמדה, כי אין לקבל חסימת צירים של מפגינים. רבים מהרוגי אוקטובר מאש המשטרה כאשר זו פעלה לפתיחת צירים חסומים. בהכנות לקראת פקודת "קסם המנגינה", אוזכר באופן תדיר השימוש בצלפים.
עורכי הדין של המוזהרים הערבים הדגישו בסיכומיהם את הנחיות ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, למשטרה, בעניין פתיחת הצירים, שהיו בעד פתיחתם גם בכוח. ההנחיות ניתנו במהלך ישיבה מיוחדת בבית ראש הממשלה, והובעו על-ידו בראיון רדיו למחרת ובישיבת הממשלה מבוקר 2.12.00. ברק, טוענים המוזהרים, לא הצליח להמציא תיעוד כלשהו לישיבה בביתו בלילה של 1.10.00 ועוזריו מסרו גרסאות סותרות באשר לסיבות העדר תיעוד ישיבה זו.
צוות עו"ד שייצג את המוזהרים הערבים כלל את: חסן ג'בארין, מרואן דלאל, ארנה כהן, ריאד אניס, עזמי עודה וחסאן טבאג'ה.
שמות קשורים
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
