בית חולים איכילוב גילה רשלנות של בית חולים שיבא

גנאדי ליפשיץ תבע את משרד הבריאות, בית החולים שיבא וד"ר אילן כהן בבית משפט השלום בתל אביב בסכום של 2,358,000 שקל בגין רשלנות רפואית. מכתב התביעה עלה שבחודש יוני 1991, נפצע בתאונת דרכים ועבר ניתוח בבית החולים שיבא לשחזור מפרק הירך באמצעות פלטה וברגים. בשנת 1996 סבל מכאבים באזור המפרק והתפתחה אצלו צליעה. צילומי רנטגן אבחנו שינויים במפרק הירך ולאחר שטיפול תרופתי לא הועיל הוחלט על הוצאת הפלטה והברגים.

בחודש ספטמבר 1997, נותח התובע בבית החולים שיבא על-ידי ד"ר אילן כהן. גם ניתוח זה לא הועיל והתובע המשיך לסבול מכאבים ובדיקה העלתה שנגרם נזק לעצם. בחודש נובמבר 1997 עבר התובע ניתוח נוסף בו נעשה ניסיון לשחרר את העצב הסכיאטי (יוצא מאזור הגב התחתון ומעצבב את הרגליים) שנראו בו סימנים של שיתוק עקב לחץ. בלא הועיל. התובע המשיך לסבול מכאבים ובצר לו פנה לבית החולים איכילוב שם נותח בחודש מרס 1998. בעת הניתוח בבית החולים איכילוב, התגלתה צלקת קשה באורך של 10 ס"מ ולאחריו כאביו של התובע ירדו משמעותית והחלה להופיע תנועה בכף הרגל.

למרבה הצער, רגלו של התובע נותרה משותקת באופן חלקי. לדבריו, בניתוח מחודש ספטמבר 1997, לא הוזהר מהסיכון של פגיעה בעצבי הרגליים, לא ניתן לו טיפול רפואי נאות והנתבעים התרשלו כשפגעו בעצב הסכיאטי. כמו כן שבמסמכי הניתוח לא הזכירו פגיעה זו וגרמו ל"נזק ראייתי". התובע צירף חוות דעת רפואית ממנה עלה שהוא סובל מנכות בשיעור 40%.

בכתב ההגנה השיבו הנתבעים שנזקיו של התובע הם תוצאה מתמשכת של תאונת הדרכים בה נפגע ואין לו עילת תביעה. כמו כן שהטיפול שקיבל היה סביר וזהיר ולא הייתה כל רשלנות מצידם. "אם נגרם נזק הרי שהוא נובע ממצבו הבסיסי של התובע בשל תאונת הדרכים או בשל סיבוך טבעי שעשוי להיגרם בעקבות ניתוח". חוות הדעת שצירף התובע הוכחשה על-ידי הנתבעים. בחוות דעת רפואית מטעמם נאמר שניתוח הוצאת המתכות מחודש ספטמבר 1997, לא תרם למגבלה ולנכות של התובע שנגרמה משינויים ניווניים במפרק הירך. כמו כן שהנכות הרפואית בגין הפגיעה בעצב עומדת על 5%. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה.

בפסק דין שניתן בחודש שעבר, בהעדר הצדדים, קיבלה השופטת נורית אחיטוב את התביעה וחייבה את הנתבעים לשלם לתובע סך של למעלה מחצי מיליון שקל. השופטת קיבלה את עמדתו של מומחה בית המשפט פרופסור דוד סגל, וקבעה: "עצם ביצוע הניתוח בשעה שלא נדרש ניתוח כלל, יש בו משום סטייה משיקול הדעת והמיומנות הנדרשת מרופא סביר. הניתוח לא בוצע על-ידי הצוות הבכיר של המחלקה ובכל ניתוח חוזר באזור של פרק הירך יש משום הגדלת הסיכון של פגיעה בעצב הסכיאטי. הגם שפרופסור סגל לא מצא עדות שהניתוח בוצע בצורה רשלנית, מצא עדות לכך שהעצב נפגע בזמן הניתוח. בבואו של רופא סביר לשקול ביצוע ניתוח בחולה, עליו לבחון היטב את הצורך הרפואי באותו ניתוח ולהיות משוכנע שצורך זה גדול יותר וחשוב יותר מהסיכון שקיים בעצם הניתוח. רק כאשר שוכנע הרופא הסביר כי בהעדר ניתוח מצבו הרפואי של החולה יוחרף או שיסבול מכאבים אשר ימעיטו באיכות חייו, רק אז ייטול על עצמו את הסיכון שבניתוח עצמו. במקרה שלפנינו, כאשר הכול העידו שמציאת העצב הסכיאטי בעת ניתוח היא לעתים משימה קשה לביצוע וכאשר מכניסים מכשיר לאזור הניתוח יש סכנה שעצב זה ייפגע, הרי שבכך הוכח כי מדובר בנזק שיש לצפותו וניתן היה לצפותו. משהוכח שהניתוח כולו היה מיותר, כי אז נחשף התובע לסיכון בלתי סביר בעריכת הניתוח. כיוון שהנזק שנגרם קשור בקשר סיבתי הדוק להפרת החובה של שיקול הדעת המקצועי בנדרש בביצוע הניתוח, כי אז הוכחה הרשלנות הרפואית, שכן החובות שהוטלו על הנתבעים הופרו ואלמלא הופרו לא היו נגרמים לתובע הנזקים שנגרמו לו".