כאן ביתי

תושבי השכונה אומרים ש'פלורנטין 10' הפכה למוסד. המילה 'מוסד' נשמעת לי תמיד כמו משהו עייף, כבד, עם הרבה שיש וספות קטיפה. מהפעם האחרונה שהייתי שם לארוחת בוקר (שהייתה טעימה, דרך אגב) זכרתי בית קפה תל אביבי רגיל למדי, אלא שזה היה לפני שלוש שנים בערך. אז מצאנו לנו איזה ערב חופשי והלכנו לבדוק אם החליפו להם את הרצפה ואם תלו איזו נברשת קריסטל או שתיים. חמוש בחברי חד העין והלשון, הגעתי לשכונה. מבחוץ נראה המקום אותו הדבר כמו שזכרתי אותו. נכנסנו פנימה. לא דובים ולא שיש. לא קריסטל ולא קטיפה. אפלוליות שרתה על הבר. מוזיקה ישראלית ברובה. המקום יפה, אלגנטי משהו, אבל... איפה פה הממסדיות המדוברת?

התיישבנו על הבר. אחרי בדיחה או שתיים עם הברמן החייכני והמלא בראסטות ניגשנו לתפריטים. התפריט מציע מבחר מצומצם מכל דבר. בשר, פירות ים, דגים, פסטות. מה שכן, יש להם גם סושי שמוגש החל מן השעה 20:00. מנות הפתיחה נראות נחמדות. כל מיני נשנושים של לפני הארוחה. אני לא אוהב לנשנש. זה מפריע אחר כך עם העיקרית, אבל צריך להיות תרבותי, אז הלכנו כפשרה על מנות ביניים כמנות פתיחה. מנות הביניים כבדות מעט יותר ונראו לא רע על הנייר. הזמנו שרימפס פנקו עם רוטב שום, לימון ועשבי תיבול (41 שקל) ופטה כבד עוף עם ריבת בצל, עלי בייבי וצנימים (27 שקל). טוב, עם פטה אי אפשר ליפול כל כך. אלא אם שכחתם את המקרר פתוח, והם לא שכחו אותו פתוח. אז היה לי טעים וקטיפתי. המנה נראתה טוב. עכשיו לגבי השרימפס - חמישה או שישה מהם, גדולים ויפים, מתפצחים בפה - אין טענות. על הרוטב, לעומת זאת, ניהלנו דיון קצר. חברי היקר טען שאם למשל היו מוסיפים לרוטב מעט דבש זה היה יוצר שילוב טעמים מעניין והיה תורם למנה, כי לימון, שום ועשבי תיבול זה משהו מתבקש מדי וכל אחד יכול לחשוב על זה, אולם שילוב מוצלח בין טעמים מנוגדים יכול להפוך מנה מטובה לפשוט אלוהית.

אחרי המנות הראשונות קמנו לשירותים. צריך לבדוק. אז בדקנו. נקי יחסית. מעוצב בטוב טעם משעשע (יופי של כיור!), האוורור בתאים עובד, אבל שווה לבדוק אותו (קיץ, חם...). יחד עם זאת, זאת דעתי הצנועה וכבר הייתי במסעדות מפוארות יותר שהשקיעו פחות. חזרנו לבר. הוסומאקי עם טונה אדומה ב-21 שקל ופוטומאקי סלמון ב-23 שקל. בהתחשב בעובדה שהמקום איננו סושייה או מסעדה סינית-יפנית-תימנית, היה בהחלט מוצלח. יש מקומות יומרניים יותר שמגישים סושי טעים פחות.

עברנו לעיקריות. חברי היקר הזמין פילה סלמון עם סלט רענן ויפה ב-64 שקל. פילה גדול. פילה נימוח, פילה חמודי. פילה יפה. אם הוא היה טיפ טיפה פחות מלוח הייתי מציע לו חברות. אני רציתי להזמין צלעות כבש אבל הברמן אמר שהאנטרקוט 250 גרם בשמנת פלפלת, זו המנה הכי שווה. רציתי צלעות, כי כמה כבר אפשר לאכול אנטרקוטים?! אבל לא מתווכחים עם הברמן. בואו נראה איך נראית המנה הכי שווה שלהם, חשבתי לעצמי. "טוב, אז תביא לי ת'אנטרקוט" אמרתי בהתגרות. המנה כוללת סלט עגבניות ותפוח אדמה אפוי והיא עולה 74 שקל. ויזואלית אפשר ליפות אותה, אבל למי אכפת לכל הרוחות איך זה נראה כשיש לזה כזה טעם?! הברמן החייכן עם השאנטי-בנטי על הראש צדק! טעים! עסיסי! עם שומן במקומות הנכונים. והשמנת פלפלת... פוצי מוצי!

בואו נעבור לקינוחים. הם עושים את הקינוחים במקום, מסתבר. גם כאן, אפשר למצוא את הדברים הסטנדרטיים. עוגת גבינה ברוטב קרמל חם (29 שקל) הייתה טעימה בסך-הכל, אבל לא נפלתי ממנה. אולי אם היא הייתה קרה יותר זה היה תורם. לעומתה, פונדנט שוקולד חם עם טונה של קצפת וגלידה (34 שקל), היה פשוט תענוג.

עכשיו בואו נקשקש קצת על הבר עצמו. מעבר לתפריט הממוצע יש להם Happy Hour בין 17:00 ל-21:00. שליש הייניקן, גולדסטאר ומרפי'ס 1+1, צ'ייסרים מוזלים בחצי, כל משקה אלכוהולי שני בחצי מחיר (מאותו סוג. יין ליין וויסקי לוויסקי וקוקטייל לקוקטייל).

מעבר לכך יש להם מבצע חדש ומשתלם. קנקן של טיפה יותר מליטר וחצי גולדסטאר ב-55 שקל. נוח למלצריות ועדיף ללקוחות! טעמנו גם קוקטייל בשם פרוזן מלבי (35 שקל), שמורכב מסטולי וניל, מי ורדים, מליבו, גרנדין ומונין קוקוס וחבר'ה... הוא פשוט על הכיפאק.

חוצמזה דיברנו עם הבעלים. גילינו אדם פעלתן הקשוב לצרכי הלקוחות שלו. חושב ובעל יוזמה. ניסיתי להבין מה הופך את המקום השכונתי, נטול עמודי הזהב למוסד. מסתבר שזה הכי פשוט בעולם. לא צריך להפציץ במחירים, לא צריך להשמיע מוזיקה קלאסית מודרנית, לא צריך כורסאות עץ אלון עם פיתוחים או מגבות מחוממות בשירותים. פשוט תדאגו שהלקוחות ירגישו בבית. בפלורנטין 10 עושים את זה בלי יומרות ועושים את זה טוב.