גאווה ודעות קדומות <br>

עשרים דקות נסיעה. זה הזמן שלקח לי להגיע לקפה-מסעדה 'מנטינה' בנתניה. עשרים דקות זה פחות או יותר זהה למה שלוקח לי לנסוע לתל אביב (מכפר סבא, אגב), ולמרות זאת אני לא מחשיב את נתניה כאופציה לארוחה/ יציאה. מנטינה מוכיחה שיש לאן ללכת כשלא מתחשק להיכנס לכרך הסואן של תל אביב או הרצליה פיתוח.

חברי הטוב ר' (השם המלא אינו שמור בשום מערכת) ואני הגענו למסעדה (ברשותכם, אוותר על ההגדרה 'קפה-מסעדה') בסביבות השעה 22:00, באיחור אופנתי, לאחר לא מעט תלאות שכללו רכב תקוע ועוד. לא נלאה אתכם בפרטים.

חלל המסעדה הגדול מושקע ומעוצב בקפידה, עם גוונים חמימים ורהיטים כהים, כאשר הבר ממוקם בקצה המסעדה כשהוא מוגבה מעט ומשקיף על החלל הגדול. כסאות הבר גדולים, נוחים ובעלי משענת גדולה (אבוי, כמה שאני שונא לשבת על כסא בר ללא משענת). מוזיקה שקטה התנגנה לה חרישית ברקע, על-מנת שלא למשוך יותר מדי תשומת לב. מחוץ למסעדה ישנה כעין מרפסת עם נוף מפוקפק - החניון של מתחם טיב-טעם. מה שלא מנע מדי הרבה אנשים לשבת בחוץ, אפילו בליל אוגוסט דביק כמו זה. אנחנו, לעומת זאת, התיישבנו לנו על הבר (קטן משהו ביחס לגודל המסעדה), התרווחנו (היה מקום, היינו לבד על הבר) והתענגנו על האווירה הממוזגת, כשאנחנו עדיין תוהים מה יש לאנשים לחפש בחוץ (אולי לשים עין על האוטו - בכל זאת, נתניה).

לאחר עיון קצר בתפריט החלטנו להזמין דרינקים - שליש טובורג לר' (18 שקל) ומרגריטת פסיפלורה לי (22 שקל). עם טובורג אין מקום לטעויות וברד פסיפלורה עם מעט אלכוהול זה תמיד נחמד.
לצד המשקאות ביקשנו לנשנש קלמרי פריך (36 שקל), שהגיעו על מצע עלי חסה, עם שני כדורי כרובית מטוגנת, רוטב חמצמץ ומלח, הרבה מלח. יחד עם הקלמרי הגיע גם איום מרועי, אחד הבעלים, סטייל "אני מקווה שאתם רעבים". לא הספקנו להחליט אם מדובר באיום או הבטחה, ומיד הופיעו עוד שלוש צלחות סביבנו.
לפתע מצאנו עצמנו מנשנשים בנוסף לקלמרי, שכבר דיברנו עליהם, פטה כבד עם ריבה וטוסטונים (36 שקל), שהיה טעים, למרות שהייתי מעדיף לראות לחם טרי לצידו; הום פרייז (26 שקל), ששחו ברוטב צ'ילי מתוק, ברביקיו וחמאה (לעומת צ'ילי מתוק בלבד במקומות אחרים), וקרפצ'יו במלח, חומץ בלסמי, שמן זית, פרמזן, פלפל שחור ועוד קצת מלח (36 שקל). אם יקום הבנאדם שימציא מלחייה ששואבת מלח מהאוכל, אני קונה לו דירה בנתניה. מלבד בעיית המלח, המנות היו נעימות למראה (ציון לשבח למשולשי הפטה האלגנטיים) ועד מהרה שבענו מהן, כאשר היחידה ששרדה הייתה מנת ההום פרייז הגדולה - זו פשוט המשיכה ללוות אותנו לדרינק הבא (עוד קצת טובורג, לשנינו).

נוחיות הכסאות, האווירה החמימה אך קלילה (מוזיקה שלא מושכת תשומת לב, זוכרים?), השאירו אותי ואת ר' לשוחח על נושאים ברומו של עולם, או בתחתיתו. לא שמנו לב ונהיה כבר קרוב לחצות, רק אנחנו ושני שולחנות נוספים נותרנו (בכל זאת, אמצע השבוע). כשיצאנו, גילינו את אזור התעשיה מנומנם משהו. אולי זה מה שמונע מאנשים לנסות את האופציות הנוספות שמציע המתחם בהתהוות הזה ואולי סתם דעות קדומות.