בוטלה הנחיה בלתי מוסרית של משרד החינוך

בית משפט המחוזי בתל אביב ביטל (יום א', 7.9.08) הנחיה של משרד החינוך האוסרת באופן מוחלט על סייעות אישיות בחינוך המיוחד. השופט עודד מודריק כתב בהחלטה כי ברמה העקרונית מקובלת עליו הגישה החינוכית העומדת ביסוד ההנחיה. עם זאת, "הדעת מתחלחלת אל מול המחשבה שעינת [אחת הילדות העותרות, ר.א.] נדרשת להיאנק בכאבה 'לטובת יישום מדיניות פדגוגית חינוכית' המבקשת להעצים את 'עצמאותה'".

ההחלטה מתייחסת להנחיה של מינהלת החינוך המיוחד לפיה "אין לאשר סייעות אישיות במסגרת החינוך המיוחד. כיתות בהן יש תלמידים הזקוקים, באופן חריג לסייעת, ניתן לאשר סייעת תגבור לכיתה".

תפישה חינוכית לפיתוח ומיצוי

הוריהם של שני ילדים, הזקוקים לסיוע אישי כדי לבקר בבית ספר, הגישו עתירה באמצעות הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת בר-אילן, להורות למשרד החינוך לבטל את ההנחיה. ההורים טענו כי היא פוגעת בזכויות יסוד המוקנות לילדים: "הזכות לחינוך מיוחד, זכות לשוויון ולהגנה על כבוד האדם, והיא חורגת מגדר סמכות המפקחת על החינוך המיוחד ונעדרת סבירות".

מנגד משרד החינוך טען כי בהנחיה מגולם "רעיון חינוכי המשקף מרכז כובד שיפור מיומנויות, תפקוד והתנהגות של תלמידי החינוך המיוחד". עוד נטען כי "השתתת הסיוע האישי לתלמידי החינוך המיוחד על סייעות כיתתיות מבוססת על תפיסה חינוכית של פיתוח עצמאות הילד והבאתו לידי מיצוי יכולותיו הפיזיות והשכליות. הישענות על סיוע אישי פרטני לשם ביצוע פעולות שונות של אכילה, שתייה, ניוד ממקום למקום בתחום מוסד החינוך, עשויה להגביר את התלות של הילד בסייע האישי ולצמצם את סיכוייו למצות יכולות עצמאיות. הסייעת האישית עשויה לחצוץ בין התלמיד לבין הגורמים המקצועיים המופקדים על החינוך; היא עשויה 'לקרוא', 'להאזין', 'לקיים תקשורת' במקום הילד ולשמש מעין תחליף לא מקצועי לכוחות המקצועיים המטפלים".

משרד החינוך הוסיף וטען כי הסוגייה נבחנה גם בוועדת החינוך של הכנסת והוועדה "לא מצאה מקום לדרוש את שינוי המדיניות או לבקר אותה. כך היה גם כאשר מבקר המדינה נדרש לאותה סוגייה ממש". עוד נטען כי שינוי ההחלטה משמעו סייעות אישיות ל-55 אלף תלמידים.

"גם להדיוט כמוני"

כאמור, ההנחיה בוטלה על-ידי השופט מודריק. הוא הורה למשרד "לנסח מחדש" את ההנחיה כך "שיינתן בה ביטוי לאפשרות החריגה של הצמדת סיוע איש לתלמיד גם במסגרת בית ספר לחינוך מיוחד". הוא הוסיף כי עם השמתו של ילד לחינוך מיוחד "אין המדינה בת חורין להיפטר מחובתה להעניק לו חינוך מיוחד; לא טעמים של חסר תקציבי ואף לא טעמים של 'מדיניות חינוכית' או השקפה פדגוגית - תהיה מידת התיקוף המדעית שלהם אשר תהיה - יעמדו לה, למדינה, המבקשת לסגת מקיום מחויבותה כלפי ילד מילדי החינוך המיוחד".

למעשה כתב השופט, משרד החינוך אינו מתנער ממחוייבותו לזכאי חינוך מיוחד. "גם להדיוט (כמוני) נראה ברור למדיי שתפקידו המרכזי של צוות בית הספר המיוחד הוא להביא להשאה (מקסימיזציה) של היכולות של כל תלמיד לקיים בכוחות עצמו את המטלות שבית הספר מציב לפניו. אף זה ברור שהישענות יתר על תפקוד מסייע של מבוגר עלולה להחליש את רצונו ומאמציו של תלמיד החינוך המיוחד למצות את יכולותיו העצמאיות. לכן מציאות שבה פועלת סייעת כיתתית בלבד 'דוחפת' בלית ברירה את התלמידים לעצמאות ככל שהדבר ניתן ואילו מציאות שבה פועלות סייעות אישיות לכל תלמיד מקשה על כך מאוד".

הדעת מתחלחלת

עם זאת, מתח השופט ביקורת על מה שהגדיר "החלה דווקנית" של שלילת מעורבות סייעת בחינוך המיוחד. "אם יימצאו בחינוך המיוחד כאלה, אולי מעטים, נער יספרם, שמהמערך הקבוע וה'מתוגבר' בכיתה לא יענה על צורכיהם; פשוט מפני שטיבם של אותם צרכים שהם דורשים זמינות מוחלטת של סייע בכל עת. תלמידים שהגורל זימן להם נסיבות ומצוקות שלשם התמודדות אתן לא די ב'חלוקת קשב' של סייעת אחת לעשרה, שמונה, חמישה או אפילו לשני תלמידים. מיהו זה ואי הוא זה אשר יתייצב וישלול ביושר אינטלקטואלי את סבירותה של אפשרות זו? אולי חברי ועדת החינוך של הכנסת? אפשר מבקר המדינה? האם מצג הדברים שהונח לפני הגורמים הנכבדים הללו 'הציף' אפשרות כזאת כל עיקר?".

ילדה כמו עינת [העותרת, ר.א.] "המרבה לסבול כאב ותראה שהיא זקוקה תכופות לסיוע שיקל על מצוקתה (שינוי תנוחות תכוף, הורדת המחוך המכביד ועוד). הדעת מתחלחלת אל מול המחשבה שעינת נדרשת להיאנק בכאבה 'לטובת' יישום 'מדיניות פדגוגית -חינוכית' המבקשת להעצים את 'עצמאותה' של עינת", כתב השופט.

תיקוב ההנחיה את הילד

יתרה מכך, נזקקותה של עינת כבר הוכרה בידי המשרד, אך מצויים במערך החינוך המיוחד עוד מספר קטן של תלמידים שמצבם דומה "אלה, אילו פנו, ערב תשס"ח, באמצעות הוריהם, אל הנהלת בית הספר לחינוך מיוחד...וביקשו הצמדת סייעת אישית לאותם תלמידים, מה הייתה עשויה להיות התשובה? התשובה נעוצה במכתבה הקטגורי של רות פן מנהלת האגף לחינוך מיוחד לאמור: 'החל משנת הלימודים התשס"ח...אין לאשר סייעות אישיות במסגרת החינוך המיוחד'; תיקוב ההנחיה את הילד. הנחיה קטגורית וקפידה כזו הנדונה כאן לא זו בלבד שאיננה מוסרית ומצביעה על קהות חושים מסוימת, אלא אף גם זו שהיא פוגעת בזכות היסוד של הילד לחינוך מיוחד. שכן ברור שבמקום שבו אין מניחים בידי ילד מילדי החינוך המיוחד תשתית סובבת מתאימה ללימודיו במוסד של החינוך המיוחד, הימצאותו שם הופכת להיות סתמית ואיננה בגדר לימוד. התכלית של החינוך המיוחד אינה מושגת (ביחס לאותו ילד) מפני שמוצב מכשול פיזי בדרך להשגתה".

השופט הורה למשרד החינוך לכונן, בתוך 30 ימים "ועדת החריגים" שתפעל ביחס לבית ספר און. ועדת החריגים תפעל על-פי סדרים שתקבע לעצמה בכפיפות לכללי המנהל הציבורי ועקרונות הצדק הטבעי. בפני הוועדה יובא עניינו של אחד הילדים, אוראל, לא יאוחר מ-15 ימים לאחר כינונה. עד לגיבוש החלטת ועדת החריגים תחול על בית ספר און חובה להבטיח את קיום המלצת רופאו של אוראל: "העמדה מדי יום [למשך שעה וחצי או פעמיים משך ¾ שעה], השגחה [צמודה] בזמן האוכל, העברה לשירותים לפי הצורך וטיפול פיזיותראפי נשימתי מונע".

באשר לעותרת השניה, עינת "ניתן תוקף של פסק דין להסכמה של משרד החינוך להקצות סייעת אישית שתהיה צמודה לעינת בכל שעות המצאה בבית הספר, זולת בזמנים שעינת נתונה לטיפול יחידני בידי גורם מקצועי רפואי או פראפואי. סעד זה יעמוד בעינו כל עוד לא חל שינוי מיטיב במצבה הרפואי של עינת".

בית המשפט חייב את מדינת ישראל (משרד החינוך) בהוצאות העותרים בסכום של 5,000 שקליים לכל עותר ובשכר טירחת עו"ד בסך 10,000 שקלים.