המזוודות לא נחתו והתובעים נאלצו לקנות ציוד חלופי

שילה ועמנואל קריגר, תבעו את חברת איילה נסיעות ותיירות בע"מ ואת חברת התעופה ONUR AIR בבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה בסכום של 17,800 שקל לאחר שטסו לטורקיה, בטיול מאורגן, והמזוודות נשארו בארץ. לטענתם, נאלצו לקנות ציוד חלופי ולשאול פריטים מהמדריך ומחברי הקבוצה ונגרם להם סבל ואי-נוחות. בסופו של דבר, המזוודות אותרו בנתב"ג ונמסרו לידיהם עם שובם ארצה. "הנתבעות חבות כלפינו בגין רשלנות לאחר שלא דאגו שהמזוודות תגענה בזמן ו/או תאותרנה ותישלחנה באיחור. הפיצוי אינו אמור להיות מוגבל ויש לפצות אותנו בגין אובדן הנאה ועוגמת נפש".

בכתב ההגנה טענה חברת הנסיעות שאין להטיל עליה אחריות, והמזוודות לא נמסרו להשגחתה. "מרגע שנודע על אובדנן, עשו נציגינו ככל שביכולתם לסייע לתובעים וממילא לא התרשלו כלפיהם". הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה. חברת התעופה השיבה שסעיף 13 (3) לאמנת ורשה, שולל את זכאותם של התובעים לפיצוי בגין איחור של פחות משבעה ימים בהגעת המזוודות ליעדן. כמו-כן שהתובעים לא הוכיחו נזק ממשי בגין אובדן המזוודות והאמנה אינה מכירה בפיצוי בגין עומת נפש. הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה.

בפסק דין שניתן בחודש יולי, בהעדר הצדדים, דחה השופט חגי טרסי, את התביעה נגד חברת הנסיעות וחייב את התובעים לשלם לה 250 שקל הוצאות משפט בתוך 30 יום. התביעה נגד חברת התעופה התקבלה באופן חלקי והיא חוייבה לשלם לתובעים 3,100 שקל בתוספת 250 שקל הוצאות משפט. לדברי השופט, אין לייחס לחברת הנסיעות אחריות ו/או רשלנות לאי-הגעת המזוודות שכן הללו לא היו ברשותה והיא לא הייתה אחראית לביצוע ההובלה. השופט חייב את חברת התעופה בפיצוי הנזק הממוני של התובעים שנאמד על ידו בסך של 600 שקל. כמו-כן דחה את הטענה שאין לפצותם בגין עוגמת נפש ופסק פיצוי בסך של 2,500 שקל בגין ראש נזק זה. "האמנה מגבילה אומנם את סכום הפיצוי המירבי, אך אין בהוראותיה כל התייחסות או הגבלה על סוגיהם של ראשי הנזק ברי הפיצוי".