|
איסטווד. נפרד [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
"גראן טורינו" הוא הסרט השני שקלינט איסטווד ביים ב-2008 (קדם לו "ההחלפה"). הוא לא רק מככב בו, אלא גם עוסק באמביוולנטיות של להיות קלינט איסטווד. הכרזתו של איסטווד, בן 78, שזו תהיה הופעתו האחרונה כשחקן (הוא ימשיך לביים), מוסיפה לדיון הזה ממד נוגע ללב של סיכום - ופרידה.
עלילת "גראן טורינו" מתרחשת בסביבה עירונית שבתיה הדו-קומתיים בעלי המראה הזהה ורחובותיה הריקים, שסכנה להלך בהם, משווים לה מראה של מקום שאמריקה חלפה על פניו. טום סטרן, הצלם הקבוע של איסטווד זה שנים, משווה לאתר הזה מראה דהוי, כאילו הוא עלול להתפוגג לנוכח מבטנו בכל רגע.
המקום הוא שכונה של העיר דטרויט; פעם מעוז של תעשיית הרכב האמריקנית, כיום מעין בית קברות לחלומותיה הנועזים של אמריקה. איסטווד מגלם את דמותו של וולט קובלסקי, אמריקני ממוצא פולני, ותיק מלחמת קוריאה, זקן נרגן וגזען.
בתחילת הסרט הוא קובר את אשתו זה שנים רבות בחברת שני בניו, שאותם ואת משפחותיהם הוא לא סובל. הוא לא סובל גם את הכומר הקתולי הג'ינג'י הצעיר, בעל הפנים העגלגלות, שמנהל את הטקס, מכריז במהלכו שמוות הוא עניין מר-מתוק, ובסופו מדווח לו שאשתו המנוחה הטילה עליו לדאוג לבעלה ולהביא אותו לכנסייה, לצורך וידוי, באופן קבוע (הליהוק מצוין: כריסטופר קארלי, המגלם את הכומר, נדמה אומנם כמי שרק הרגע סיים את לימודיו בסמינר לכמרים).
יותר מכל וולט לא סובל את שכניו, מהגרים מדרום-מזרח אסיה, המשתייכים להמונג, שהם תושבי הגבעות של תאילנד, וייטנאם ולאוס, שלחמו בצד האמריקנים במלחמת וייטנאם וחלקם היגרו לארצות הברית. וולט רק רוצה שיניחו לו לחיות את שארית חייו בשקט, כשהוא ישוב על מרפסת ביתו, כלבת הלברדור הקשישה שלו, דייזי, לצדו והוא שותה בירה.
אבל, כפי שסרטים רבים כבר לימדו אותנו, לחיים יש נטייה שלא לאפשר לאנשים הרוצים לפרוש מהם לממש את יעדם. כנופיות ממוצאים אתניים שונים שולטות בשכונת מגוריו של וולט, וזו שמוצאה אסיאתי מבקש לגייס אליה את טאו (בי ואנג המצוין), הבן הצעיר של המשפחה שביתה גובל בזה של וולט.
טאו רוצה אף הוא רק לחיות את חייו; הוא חולם ללכת לקולג' יום אחד. אבל הוא נכנע ללחץ ומסכים לבצע את משימת המבחן שחברי הכנופיה מטילים עליו, והיא לגנוב את הרכוש היקר ביותר לוולט: מכונית אמריקנית מדגם גראן טורינו משנת 1972. המכונית מסמלת איכשהו את אמריקה, וולט אינו מוכן שיגנבו לו את אמריקה.
טאו נכשל במשימתו, וולט נגרף בהדרגה לחייה של המשפחה הזרה לו כל-כך שמתגוררת לצדו: הוא נהפך לשכן, לידיד, למגן שלה - ואף יותר מכך. מההיבט הזה של הסרט שייך "גראן טורינו" לשורת הסרטים של איסטווד שעוסקים בהורות: "עולם מושלם", "מיליון דולר בייבי" ו"ההחלפה".
לחבב גזען
יש הרבה הומור בחלקו הראשון של הסרט, המתאר את התקרבותו של וולט למשפחה שלצדו. איסטווד בתפקיד וולט נוהם, רוטן, פולט את איומיו וגידופיו באותה לקוניות שאיפיינה אותו בטרילוגיית המערבונים של סרג'יו ליאונה שפירסמה אותו בשנות ה-60; אבל יש גם משהו נינוח בהופעתו. הקטעים החביבים ביותר הם אלה שוולט מעורב בהם יחד עם סו (אהני הר המצוינת אף היא), אחותו הנמרצת של טאו, שדואגת לכל משפחתה ואינה מתרשמת מהחזות הקשוחה והתוקפנית שוולט אימץ לו.
גם המראה של איסטווד הוא בעת ובעונה אחת מרשים ומעט קומי: זקיפות הקומה, הרזון, הפנים המוכרות שהיו לאחד הנופים המוכרים ביותר בקולנוע האמריקני. אנו מודעים לגילו, ועם-זאת הוא גם נדמה כמי שפועל מחוץ לגיל: הוא מיתוס מהלך, שגם נתון בסכנה מתמדת של הפיכה למיתוס מת מהלך. זה מה שמעניק ל"גראן טורינו", מראשיתו, ולמרות הממד הקומי שלו, את הנימה האלגית העוטפת אותו מראשיתו ועד סופו.
במשך הצפייה בסרט אנו נדרשים לחבב אמריקני לא סימפטי, שיש ברפרטואר שלו כינוי גנאי לכל מוצא אתני: אסיאתים, איטלקים, שחורים, יהודים ועוד. זה לא קל ומכאן נובעת הבעייתיות המיוחדת של הסרט. אבל איסטווד מודע לבעייתיות הזאת והוא מעמת אותנו אתה חזיתית. היא חלק מהפרסונה והקריירה שלו. תוך כדי הצפייה אי אפשר שלא להיזכר בקשת הדמויות המאצ'ואיסטיות שאיסטווד גילם במשך הקריירה שלו, ובראשן הארי המזוהם, גיבורו של סרט שמבקרת הקולנוע פולין קייל טענה בזמנו שהוא נושא נימה פאשיסטית.
"גראן טורינו", אם אומנם יהיה זה הסרט האחרון שאיסטווד יככב בו - והיו כבר שחקנים שפרשו ושינו את דעתם - הוא מעין סיכום ספוג מלנכוליה ואירוניה של החלק הזה של המהות המצטברת שהיא קלינט איסטווד ככוכב וכבמאי. האופן שבו הסיפור מתפתח חותר נגד הכיוון הזה ביצירתו ויש בו מידה של חריפות שמצליחה להפתיע ואפילו לזעזע. אין בה כדי להתחמק מהבעייתיות הזאת או לפתור אותה; להיפך אפילו. היא מותירה אותה פעורה בלב היצירה של איסטווד כמעין בור עמוק, כמעט קבר אפילו, שכל יצירתו נשאבת אליו. מכאן נובע אופיו הפרדוקסלי של הסרט, שהוא מצד אחד יצירה פשוטה, כמעט אלמנטרית מבחינת ההתפתחות העלילתית שלה, ומצד שני יצירה מורכבת שמלבישה כסות סימבולית על גבי המהות הריאליסטית שלה.
"גראן טורינו" איננו סרט גדול; כמו בסרטים אחרים של איסטווד, ניכרת בו נטייתו להדגיש מה שהבנו כבר בעצמנו (מכיוון שהוא מגלם דמות שחיה לבדה ומדברת לעצמה, הדיבורים האלה לעתים מיותרים; למשל, כאשר בזמן ביקורו בבית השכן הוא מתבונן בראי ואומר לעצמו שהוא מרגיש בבית אצל המשפחה הזאת יותר מאשר במשפחתו שלו; הבנו זאת לבד). אבל זהו גם סרט נועז, שעושה מה שאיסטווד עשה מתחילת הקריירה שלו כשחקן ואחר כך כבמאי: לשרטט את הדיוקן שלו לא מתוך ראוותנות אלא משום הצורך להכיר ולהבין את מהותו הממשית, הסימבולית ובעיקר האמביוולנטית בתוך הקולנוע האמריקני הקלאסי והפוסט-קלאסי שבו הוא פועל.
מתי להרפות
במשך הצפייה ב"גראן טורינו" חשבתי על הדיוקן הנוסף שמשרטט סרט אמריקני המוקרן כאן בימים האלה. זהו "המתאבק" של דארן ארונופסקי. יש אומנם שוני ניכר בין איסטווד לבין מיקי רורק, כוכב "המתאבק", וגם בין מסורות המשחק הקולנועי שמהן הם באים - רורק בא מהכיוון של ברנדו ודה נירו; איסטווד מזה של גרי קופר וג'ון ויין. ואף על-פי כן, יש איזשהו דמיון בין שני הסרטים האלה; גם באופן שבו הם מתמקדים בדמותו של הגיבור הגברי שלהם וגם בדרך שבה הם משרטטים את הנופים שבהם הגיבור הזה פועל. "המתאבק" משרטט את דיוקנו של כוכב שחוזר מן האפר; "גראן טורינו" את זה של כוכב שמעולם לא נהדף מהפסגה שבה הוא שרוי; אך לשני הסרטים יש מהות משותפת שבה החזרה מן המתים וההליכה אל המוות משתלבות זו בזו ומעצבות יצירה הנעה בין הרצון להיאחז באמריקה בציפורניים - לידיעה מתי להרפות ממנה.
"גראן טורינו". בימוי: קלינט איסטווד; תסריט: ניק שנק; צילום: טום סטרן; מוזיקה: קייל איסטווד, מייקל סטיוונס; שחקנים: קלינט איסטווד, בי ואנג, אהני הר, כריסטופר קארלי.