|
|
בייל. ליהוק מושלם [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
אם לא מאבדים את הראש אפשר לראות את כל חסרונותיו של "קלת דעת": יש בו כמה רגעים מיותרים, או מתים, או מובנים מדי מאליהם, או לא מפותחים מספיק. לא תמיד הוא יכול להיתלות בהומור הבריטי היבש שלו. לא תמיד הוא יכול להיוושע בידי שחקניו המקסימים. את הביקורת כלפי שיטת המעמדות בבריטניה ראינו כבר, וראינו טוב יותר, וסרטי תקופתיים המתארים את שנות העשרים היו כבר, בגדול ובמפואר פי כמה.
ובכל זאת, יש משהו ב"קלת דעת" שמזמין אותכם לאבד את הראש. קוראים לו לריטה (או ג'סיקה בייל שמגלמת אותה) וכל מה שהיא מייצגת. לריטה, גיבורת הסרט, היא נהגת מירוצים שמתאהבת מסיבות שיתבררו בהמשך בג'ון ויטקר, צעיר אנגלי ובן לאריסטוקרטיה מתפוררת. ג'ון מביא את לריטה לטירה החנוטה של משפחתו, ושם היא פוגשת את אמו ורוניקה (קריסטין סקוט תומס). ורוניקה, כמו קפטן אחאב בשעתו, נלחמת בחירוף נפש כדי לצוד את הלוויתן שלה: את הטירה, את הכבוד, את השושלת ואת המסורת.
משב הרוח הכאוטי, האמריקני והרענן שמביאה לריטה אל הבית האנגלי החום והאפלולי מבלבל את בני הבית עד אימה. הם מבועתים ממנו והם מתענגים עליו, וכל מה שהם יכולים לעשות להגנתם הוא להיאחז בהומור בריטי יבש, חד ומר. עד כמה שהנשק הזה מעלה חיוכים בקהל, אין לו הרבה כוחות מול לריטה. חשבונות ישנים נפתחים, סכסוכים פורצים ורפש יוצא החוצה. מצופה בהומור, כמובן.
חינני, אבל בנאלי. כוחו האמיתי של "קלת דעת" הוא לא כאן. במאי הסרט הוא סטיבן אליוט, שגם ביים את "פרסילה מלכת המדבר". כשמסתכלים על "קלת דעת" בהקשר של "פרסילה" רואים את כוחו האמיתי של "קלת דעת". כמו "פרסילה", גם "קלת דעת" מתעסק באדם שהמציאות אוזקת אותו, מחניקה אותו ומנסה לאלף אותו בכל הכלים שיש ברשותה. כמו בנות/בני חבורת "פרסילה", גם לריטה צבעונית מדי, פנטסטית מדי, מינית מדי. ועל זה, אלוהים, היא תיענש.
בייל היא השחקנית המושלמת לגלם את לריטה. היא יפה וגבוהה ובלונדינית ומניפולטיבית כמו אלה לבנה, עד שכמעט מתבקש להדליק בשבילה קטורת. בנסיבות מסוימות, חיוך שלה יכול להדמים אולם נשפים הומה אדם. וחוץ מזה היא גם חובבת מכוניות ואופנועים.
כאמור, נשים כאלה צריך להעניש. הן פשוט מסוכנות לחברה. האופן שבו מנסה ורוניקה לבודד את לריטה והטיעונים שהיא משמיעה נגדה - יופיה וקסמה וחיוניותה הם סכנה שיש להרוג כמו שהורגים עכברוש - הם שקופים ומאמללים. לריטה נהיית אומללה יותר ויותר אבל ממשיכה לצבוע את השפתיים באדום עז. רק מי שיצר את "פרסילה", סרט שבו מנסים הגיבורים לנצח את בידודם בכמויות של איפור והרים של פיאות, יכול לביים סצנה אחת, כל-כך נוגעת ללב, שבה האלה היפהפיה נראית כמו שותפת גורל של איש הפיל.
חבל שאליוט נתן יותר גז על הקומדיה ופחות גז על הדרמה בסרט הזה, שיש בו הרבה סודות ותסבוכות וצער רב שאינם מקבלים את ההתייחסות הראויה להם. אבל גם בלעדיהם מצליח "קלת דעת" להיות סרט אנושי, מתוק, מכמיר ומשמח לב ששורתו התחתונה היא חיוך, ורצוי ממזרי.
