מלאכים ושדים: אין ישועה

הפעם הם באמת הגזימו. כבר ראינו קמפיינים בומבסטיים וחובקי עולם מצידה של הוליווד, אבל זה כבר עובר כל גבול. להטיל מצור משתק על עיר הקודש? להטריח קשיש בשם בנדיקטוס ה-16 כדי להסיעו ברחבי ירושלים באקווריום ממונע? והכל בשביל לקדם את עליית הסרט "מלאכים ושדים"?

מאידך, חשוב שהציבור יידע על קיומו של סרט ההמשך ללהיט 2006 “צופן דה-וינצ'י". למען ישבור מספיק קופות. על שני דברים מסכימים כולם בקשר ל-"דה וינצ'י" - הוא עשה המון כסף, והוא היה משעמם. למעשה, אם היה רק טיפה טיפה יותר משעמם, היה משול לצפייה בצבע מתייבש על דשא צומח בזמן שיעור תנ"ך. נראה כי הנושא הופנם, שכן הסרט החדש משמים הרבה פחות מקודמו.

על-פי הספר עליו הוא מבוסס, "מלאכים ושדים" אמור להתרחש לפני עלילת "צופן דה-וינצ'י". למרות זאת, הוא צולם כהמשכון וזהו אינו השינוי היחיד בין המקור הספרותי למוצר הקולנועי. טום הנקס שב לגלם את פרופסור רוברט לנגדון, אבל נפטר מהתספורת המגוחכת של הסרט שעבר. הוא מזומן לקריית הותיקן בדיוק בשעה שהכנסייה מתכנסת לבחור לה נציג חדש לישו עלי אדמות, לאחר מותו של הוד קדושתו. הסיבה בגינה הוא נקרא אל מרכז הנצרות הקתולית, היא בקיאותו בסמלים עתיקים. ארגון סודי בשם "אילומינטי" (המוארים) חטף את ארבעת המועמדים הנבחרים לרשת את הכס הקדוש, איים להוציאם להורג אחד בכל שעה ובתום התהליך לפוצץ את הותיקן לשמיים. עליו לפענח צופן שיובילו ברחבי רומא, בנתיב שסופו הוא הכנסייה הנסתרת של האגודה המסתורית, שם מוחבאת הפצצה. לרשותו עומדים הקמרלנגו (יואן מקגרגור), יד ימינו של האפיפיור המנוח, המדענית ויטוריה וטרה (איילת זורר), אשר ממנה נגנב האנטי-חומר המועד לפיצוץ, והשיטור המקומי. מולו עומדים, מלבד האילומינטי, גם המשמר השוויצרי והזמן הדוחק.

את רצף ההתרחשויות הזה נדמה שרון האוורד מביים בעזרת שלט. יורה פקודות באצבעותיו משל היה הסרט רץ במכשיר הדי.וי.די. הפרטי שלו. "מלאכים ושדים" כמו נע בהילוך מהיר, מקפץ תדיר מאירוע לאירוע בקאטים גסים, מתעכב על מאורעות חשובים להתקדמות העלילה ואף מורץ לאחור פעם אחת, לשם הבנת הטוויסט הגדול. האוורד כנראה האזין לביקורת החוזרת כלפיי הסרט הראשון, שגם אותו ביים, והלך על מותחן קצבי לכל אורכו, מלווה במוזיקת כנסיות פומפוזית ומלחיצה ברגעים הדרמתיים.

הסובלת העיקרית מההאצה המלאכותית, מלבד הצופים כמובן, היא איילת זורר בתפקידה ההוליוודי הגדול עד היום. לצערה, הבמאי ויתר מרצון על עומק לדמותה, כאשר קיצץ והשמיד כל זכר לעלילת המשנה הרומנטית בינה ובין הגיבור, מותיר אותה עזר (טכני) כנגדו ותו לא.

העניין הוא, שאכן הצליח לו להאוורד. אבל לא לגמרי. מעבר להשטחה הברורה מאליה של אלפי שנות היסטוריה למשפט אחד, או לעיוות ההיסטוריה כך שלכנסייה הקתולית יהיה רק כתם שחור אחד קטנטן בתולדותיה, ישנה מצוקה אמיתית. אין שום במאי, או כוח עליון, בעולם שיכול לאחז עיניים ולהסיח את הדעת מהתסריט של עקיבא גולדסמן. לו היה קיים אלוהי תסריטאות, ודאי היה צולף בישבנו ברק או שניים אחרי הצפייה.

גם דייויד קויפ, שנשכר לשכתב, כשל מלהושיע. נכון, החומר שקיבלו התסריטאים לידיהם רחוק מלהיות מדויק היסטורית או בעל היגיון צרוף, פנימי כגלובלי. דן בראון כותב באופן קולח, אבל תמיד דמה בעיניי למורה מתוסכל להיסטוריה יותר מאשר לסופר של ממש. כזה שחזר ואמר לתלמידיו שעליהם לראות את הסיפורים והמיתוסים שמאוחרי התאריכים הסתמיים, את הדמויות והאינטריגות שמבעד לשמות שלא אומרים הרבה.

אולם, השינויים הבולטים בין התסריט לספר, מותירים את גולדסמן וקויפ האחראים הראשיים לטמטום המתמשך ששזור ב-138 דקותיו של הסרט כמו צופן קל לפיצוח. יותר מהטוויסט הבלתי-סביר מטרידה היכולת של לנגדון לפתור תעלומות שמעסקות את האנושות עוד מימי הבריאה - בתוך פחות מדקה. המסקנה הנובעת ממנה היא שכל הגדולים והחכמים שניסו לפענח מסתורין עתיק יומין לפניו, פשוט לא היו לחוצים בזמן. שום פצצת אנטי-חומר לא איימה להשמיד את קריית הותיקן באותו הרגע ולכן הם לא השכילו להגיע לרגעי מחשבה צלולה ובהירה כמותו. הסרט מציע גישה מהפכנית, לפיה עודף זמן הוא הבעיה הגדולה של המין האנושי משחר ההיסטוריה, ולא חוסר. ואני מציע לאמץ את האמונה החדשה הזו ולסור לקולנוע רק במקרה ונמצא בידיכם יותר זמן משתוכלו לבזבז.