ניצחונה של ברצלונה על מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות לא היה אנטי קליימקס, אבל הוא גם לא היה רחוק מזה. חולשתה של יונייטד לאורך 80 הדקות האחרונות של המשחק מונעת ממנו להיכנס לאיזשהו פנתיאון. אבל מלבד ה-0:2 הבינוני הזה, ארבעת המועמדים הנוספים למשחק העונה החולפת (0:4 לליברפול על ריאל, 2:6 לברצלונה על ריאל, 1:4 לליברפול על יונייטד ו-4:4 בין צ'לסי לליברפול) היו משחקים שבכל שנה נורמלית לכל הפחות ראויים להתמודד על התואר. הבחירה מטבעה חמקמקה, כי קשה לנבא איזה הזיכרון שייחקק לאורך הזמן הרב ביותר אצל כמות האנשים הגדולה ביותר.
למה לא ה-1:4 באולד טראפורד?
החזרה מפיגור, הבליץ בסיום וההתפרקות של יונייטד העניקו למיליוני אוהדי ליברפול כל כך הרבה גאווה, אפשרות לזקוף את גבם ולמתוח צווארם ולהביט אל האופק מבלי שאלכס פרגוסון יסתיר את מרביתו. אבל ההשפעה של התוצאה ההיסטורית הזו הייתה שולית. אמנם רבים מאוהדי הקבוצה עדיין מחזיקים בתמונת לוח התוצאות ההיסטורית כתמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק, אבל אנשי יונייטד ידעו לומר כבר בסיום, ובצדק, כי זה היה עוד יום בהיסטוריה ובלה בלה בלה, וכי בתום העונה מספר האליפויות של שתי הקבוצות יהיה זהה. לכן, מרשימה ככל שהיתה, התוצאה לבדה היא בסך הכל בגדר חריגה סטטיסטית וחסרה את השיוך ההיסטורי שמשחק העונה ראוי שיהיה לו.
למה לא ה-0:4 באנפילד וה-2:6 בסנטיאגו ברנבאו?
שני המשחקים האלה נופלים מאותה סיבה – היריבה הנחותה. כבר שנים שריאל מדריד היא קבוצת ליגת אלופות מאוד בינונית שכלל לא מאיימת על השלבים הגבוהים, והעונה היא גם הייתה קבוצת לה ליגה לא מאוד מרשימה, עם עשרה הפסדים ו-52 (!) שערי חובה. וזה בעונה בה הליגה הספרדית עצמה הייתה חלשה במיוחד. לכן ההפסד הכפול בשמינית גמר הצ'מפיונס שנחתם בהשפלה בליברפול, והתוצאה חסרת התקדים שברצלונה השיגה במדריד, מאבדים מיוקרתם ההיסטורית. ריאל מדריד של העונה היא שם גדול וחלול. נומאנסיה, מלאגה, סביליה, ולנסיה, ויאריאל ומאיורקה – כולן הבקיעו העונה שלישיות מול ההגנה המחוררת של ריאל. הנתונים הללו מוציאים לא מעט מן העוקץ של שתי התוצאות המדוברות.
למה כן ה-4:4 בסטמפורד ברידג'?
כי היה בו הכל. תוצאה מרהיבה וחסרת תקדים לשלב המדובר. הכרעה, כשקבוצה אחת המשיכה לחצי הגמר והשנייה נותרה עם לב שבור; דרמה מטלטלת וסוחטת רגשית; וסיפור מסגרת בלתי נשכח.
בין ה-25 בפברואר 2009 ל-21 באפריל באותה שנה, לאורך שמונה שבועות בדיוק, ליברפול הייתה שוב, לראשונה מזה כמעט שני עשורים, הקבוצה הכי מעניינת, הכי מרגשת והכי מושכת בעולם. ולאורך הרצף הזה, 11 משחקים, ליברפול עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: היא העניקה תקווה, והיא איבדה אותה. היא התקרבה אל התואר, אבל זו הייתה רק אשליה. היא סחטה דמעות – של אושר ושל עצב. ובסופו של דבר השאירה לנו הכי הרבה זיכרונות. לא פחות מברצלונה, שנתנה העונה את העונה הטובה בתולדותיה.
וה-4:4 בסטמפורד ברידג' הדגיש את כל המאפיינים הללו. עד הדקה ה-19 ליברפול עדיין הייתה צריכה להשיג תוצאה בלתי אפשרית, מול קבוצה ביתית אדירה ומאמן נוק אאוט גאון. ממש כמו המצב שלה בליגה, עת רדפה שבועות ארוכים אחרי מנצ'סטר והמשחק החסר שלה. בדקה ה-28 היא כבר החזיקה באותה תוצאה בדיוק. 12 דקות בתוך המחצית השנייה, ובתוך 6 דקות, היא איבדה את היתרון הכפול שהיה לה והסיפור היה גמור. שוב גמור. בדומה לאופן בו הצליחה להשוות את מספר הנקודות שלה לזה של יונייטד בליגה, רק כדי להבין פעם אחר פעם שזו אשליה. בדקה ה-76 צ'לסי ירתה לליברפול בלב. אין דרך חזרה. הפעם באמת. כמו הניצחון של מנצ'סטר על אסטון וילה.
9 דקות לסיום היא פתאום מצאה עצמה שוב במרחק שני שערים מסנסציה שעוד לא נראתה. והרי כבר היו מקרים שקבוצות הבקיעו 2 שערים בסיום. או שלושה שערים בפחות מעשר דקות. ליברפול בעצמה, למשל. שתי דקות לאחר מכן ליברפול הייתה במרחק שער בודד מיציאה מקבר שאפילו קוונטין טרנטינו לא מסוגל לביים מטורפת ממנה. אבל התקווה הזו החזיקה מעמד רק 6 דקות. עד הדקה האחרונה, שהשאירה את הריאות ריקות מאוויר, את האצבעות ללא ציפורניים, את העיניים דומעות. ואת התואר אצל מישהו אחר.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/0/129580.jpg
