לאחרונה טענו חוקרים, לבטח למורת רוחם של בעלי חתולים, כי החתול אינו חכם כמו ידידו הכלב. מחקר חדש המתפרסם בגיליון האחרון של "ביולוגיה עכשווית", לעומת זאת, מציע כי החתול מתוחכם משחשבנו. המחקר מבחין בין שני הקולות המתייחסים לבעלי הפרווה: היִמְיוּם ("מיאו") והגרגור.

על-פי רוב נוהגים בני האדם לייחס את הגרגור (הנשמע כמו "גרררר") לקול נחת שמשמיע החתול. הימיום, לעומתו, נחשב לקול תובעני הדורש אוכל. ייתכן, כך טוען המחקר, כי החתולים למדו שבני האדם אינם שובעים נחת מן המיאו הטורדני, והחליפו אותו בקול ערב יותר לאוזן. המחקר גילה שחתולים משתמשים בגרגור שמתוסף אליו קול צורמני יותר כדי לומר "האכֵל אותי".

המדענים מאוניברסיטת ססקס באנגליה, וביניהם קארן מקומב, השמיעו קולות גרגור של עשרה חתולים לקבוצת מתנדבים. הקולות היו מעורבבים עם הקול הצורמני הדורש מזון. גם המתנדבים שלא הייתה להם היסטוריה עם חתולים מצאו כי הגרגור המיוחד מושך את תשומת ליבם ודורש מהם תגובה.

המדענים הגיעו למסקנה שהגרגור הוא אסטרטגיה שפיתחו החתולים על-מנת להשיג את רצונם. הם למדו כי המיאו המעצבן מוביל לסילוקם מן החדר, ואילו הגרגור המעורב בקול צורמני מייצר רגשות הדומים לאלה שיוצר תינוק רעב אצל בני אדם. "המיזוג של יללה עם קול שהאסוסיאציה שלו היא שביעות רצון הוא אמצעי מעודן לקבלת תגובה", אמרה קארן מקומב, אשר הגתה את רעיון המחקר ממערכת היחסים שלה עם חית המחמד. "השידול באמצעות הגרגור מתקבל יותר על בני אדם מאשר הימיום הגלוי, העשוי להביא לסילוקם מחדר השינה".

סוג כזה של תחינה, הוסיפה, אינו מצוי אצל כל החתולים. סביר למצוא אותו אצל חיות שלהן היסטוריה של אחד-על-אחד עם בני אדם, ולא אצל חתולים הגדלים למשל בבית גדול שבו קולם עשוי לא להישמע.