|
שואו סוחף. אנקה [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
הוא כותב שירים מחונן, כידוע. הוא זמר מצוין, עדיין. הוא פרפורמר בלתי רגיל, על-אף גילו המתקדם, כפי שגילתה ההופעה שלו אתמול בהיכל נוקיה. אבל פול אנקה הוא בראש ובראשונה אנטרטיינר נפלא, אמן בידור בחסד, והתכונה הזאת היא שהפכה את ההופעה שלו לאירוע מרשים, מהנה מאוד ולעתים אפילו מרגש. חובבי מוזיקה שפטרו אותו כעוד טייקון נוסטלגיה שזוף יתר על המידה, שבא להנעים את זמנו של הקהל המבוגר, לא יודעים מה הם הפסידו (אלא אם כן יבואו להופעה השנייה שלו, הערב). אנקה הרעיד את היכל הספורט, טרף את הבמה, והגדיר מחדש את המושג "לתת לקהל תמורה בעד כספו".
האנטרטיינר הוא זן בסכנת הכחדה, או שהוא כבר נכחד מהעולם, ואנקה הזכיר את הייחוד של צורת האמנות הנשכחת הזאת ואת היופי שלה. האנטרטיינר הוא לא אמן טהור ולא בדרן. הוא נמצא איפשהו באמצע. האמן הטהור יבטא את האמת שלו, בין שהקהל יאהב אותה ובין שלא. הבדרן יעשה הכל כדי שהקהל יאהב אותו, בדרך-כלל בלי לשמור על אינטגריטי. האנטרטיינר, אמן הבידור, יעשה הכל, כולל הכל, כדי לרצות את הקהל, אבל באותו זמן יקפיד לשמור על אינטגריטי, על סטייל, על איכות. מילת המפתח היא איזון, ואנקה נתן אתמול שיעור מאלף במלאכה העדינה הזאת. חבל שחוליו איגלסיאס, שהופיע באותו היכל לפני חודש וחצי ונתן לקהל שלו מנה דלה של אטריות מחוממות, לא היה נוכח. אולי היה מבין את ההבדל בין שרמנטולוג בגרוש לבין הדבר האמיתי.
לאנטרטיינר יש קשר סימביוטי עם הקהל שלו, ואנקה הדגים זאת כששר את שני השירים הראשונים מתוך הקהל, על רצפת ההיכל. הרבה להקות אינדי מופיעות כך בזמן האחרון - על הרצפה, מוקפות בקהל שלהן. אבל אנקה? מה הוא צריך את זה? מתברר שהוא צריך, או שזאת דרכו להלהיב את הקהל. כך או כך, זה עבד ובאמצע ההופעה הוא ירד שוב מהבמה ושר עוד שלושה-ארבעה שירים בתוך מאסה נרגשת של אנשים. זאת הייתה גרסת בית האבות לסטייג'-דייבינג הרוקיסטי, וזה נאמר אך ורק בהערכה.
לא חסרו רגעי קיטש אמריקני דביק בהופעה. הנאמבר שבו הוקרנו על מסך וידיאו תמונות מהאלבום המשפחתי של אנקה (הנה אני עם אלביס! הנה הבת שלי בגיל שנתיים!); ה"דואטים" שלו עם הקלטות של מייקל ג'קסון, סמי דייוויס ג'וניור ופרנק סינטרה; הריקוד עם אישה מהקהל ב"Put your hand on my shoulder"; העלייה לבמה של אשתו - בלונדינית, חטובה וצעירה ממנו בשלושים שנה.
אבל גם מי שאלרגי לקיטש אמריקני היה חייב להודות שבעצם, למרבה ההפתעה, זה לא הפריע. כי אנקה הוא אנטרטיינר גדול, ואנטרטיינר גדול יודע לאזן את המתקתקות עם מוזיקה מוקפדת ושואו סוחף. איזו להקה טובה ומושקעת הוא הביא אתו, עם נגנים מצוינים שלא חיפפו ועם צליל עשיר של שישה כלי נשיפה. ואיזה ביצוע אנרגטי ונפלא הוא נתן ב"Crazy Love". ואיך הוא שר בלדה ליד הפסנתר, כאביו הרוחני של בילי ג'ואל. וכמה סווינג היה בביצוע הממזרי ל"Jump" של "ואן הלן". גם הומור מוצלח היה: "יש כאן כל-כך הרבה אנשים", אמר אנקה לנוכח ההיכל המלא, "מעניין מי נשאר לשמור על הגבול". ואם אני, שלא רקדתי סלואו-בלטה לצלילי "Puppy Love" ב-1959, נהניתי כך, נותר רק לדמיין איך הרגישו מי שהיו שם בזמן אמת.