את שכונת מלחה בירושלים אני מכיר בעיקר בזכות הקניון הגדול והסמיכות לאצטדיון הביתי של בית"ר. בין הווילות הלבנות המשקיפות על ירושלים מסתתר מרכז מסחרי קטנטן ובו ממוקמת המסעדה של גליה, 'קפה אביחיל'.
הסיפור של קפה אביחיל הוא על שינוי, לא גדול, אולי רק בסממנים החיצונים. הלב והנשמה נשארו במקום הנכון. העסק התחיל כמאפייה שכונתית, סניף קטן למאפייה שניהלו אבא וסבא של גליה במרכז העיר. מאז שנפתחה המאפייה המיתולוגית, התחלפה האוכלוסיה ודני אביחיל נשאר החילוני היחיד בשכונה. הוא עדיין נאמן לשמרים ולתנורים, ממשיך לשרת את הקהל החדש במסירות ובאהבה.
גליה לעומת זאת החליטה להתחדש ולפרוץ את גבולות הבצק. הסניף הקטן במלחה קיבל אופי משלו כתוצאה מהטיית אוזן קשבת לתושבי השכונה וקריאה נכונה של המפה העסקית המוניציפלית. ההימור על שכונה עם אופי של צווארון לבן הסתבר כמוצלח, ההקפדה על שירות מעולה והאוכל משובח מסמנים את קפה אביחיל כשינוי מרענן ותוספת למותג הירושלמי 'אביחיל'.
המקום מעוצב בנגיעה ביתית עם קריצה למאפייה של אבא. בין חלונות זכוכית המכניסים קרני שמש פנימה תלויות תמונות בשחור לבן, המזכירות מפעלים ממזרח אירופה שיש בהם קסם של תקופה אחרת. מוסיקת גאז' נעימה, מגש סופגניות תפוחות והמלצרית תושיה חייכו אלינו בחביבות.
פתחנו בשתי מנות ראשונות: סלט דנדוס (54 שקל) המורכב מחסה, עגבניות שרי, רצועות גמבה קלויות, פטריות מוקפצות, כרישה מטוגנת, נגיסי גבינת עזים, חלומי ובולגרית מטוגנות, קרוטוני הבית ושומשום; וקיש בטטה (44 שקל) בליווי חסה, עלים צעירים, עגבניות שרי, שקדים קלויים, עירית ובטטה מטוגנת. הסלטים הוגשו עם שני רטבים נפרדים שניתן היה לפזרם ביד נדיבה או בקמצנות בהתאם לטעם האישי.
הדנדוס מתהדר בשילוב יצירתי של קשת מרקמים מגוונת - מהקריספי והמתפצפץ עד לרך והלח, והוא יכול בהחלט להספיק כארוחה שלמה, אפילו אין צורך בלחם. הקיש כמעט ונעלם על הצלחות עמוסות הירקות, אך ברגע שגילינו אותו כל ביס היה תענוג מתקתק, עשיר וקטיפתי אך לא כבד מדי.
כשנותרו כמה עלי חסה ספורים הגיעה המנה העיקרית - פילה אמנון (70 שקל), המוגש בליווי סלט ירקות קצוץ דק ותוספת אחת לבחירה מתוך ארבע: צ'יפס, תפוח אדמה, ירקות מאודים ואנטי פסטי. בחרנו באחרון. הדג נשמר עסיסי ונספגו בו הטעמים של תערובת תבלינים חמים, חצי לימון שנסחט על הפילה הביא אותו לשלמות.
יחד עם הסלט הקצוץ והאנטי פסטי טעמנו ארבעה סלטים שונים בארוחה אחת. בדרך כלל משתמשים בירקות כדי לקשט או כדי לנפח את הצלחת, אך בקפה אביחיל מחזירים את הכבוד לסלט וניכרת ההשקעה בפרטים הקטנים: כמות השקדים וקלייתם, הדיוק ברוטב והשימוש המחוכם באויב המטבח והנשים בדיאטה, הלוא הוא הצ'יפסר. שימוש נכון בשמן הרותח עבור חלק מהרכיבים בסלטים הפתיע בנועזות ובדמיון ויצר חוויה חדשה לחובבי החסות.
לקינוח הזמנו עוגת שוקולד (35 שקל) אישית וחמה עם כדור גלידה ובוטנים מרוסקים, ופעמיים קפה הפוך (13 שקל לכוס). העוגה החמה נטרפה בזריזות, הליבה שנותרה מעט רכה רק החישה את קצב פירוק הר השוקולד המשובח.
בסיום הארוחה שאלנו את גליה אביחיל מה בעצם נשאר מהמסורת של אבא וסבא אביחיל? הלחם המצויין הוא ממאפיית טלר, הקינוחים מ'קונדיטוריית בן עמי', והשף החדש, גונן, משדרג את המסעדה לכיוון הגורמה והים... גליה נעה באי נוחות בכסא, אבל בסוף מוצאת את התשובה המנצחת: "הלב והנשמה הם חוט השני שנשזר בין שלושת הדורות שבחרו לשרת את הקהל הירושלמי באהבה גדולה". הרמתי גבה בספקנות, רק כדי להרים גבה נוספת ולהבין שהסיפור לא נגמר עד שנתבע מהמספר שיבין בעצמו (ועל בשרו) את מוסר ההשכל.
ביציאה מהמסעדה רעמת תלתלים שחרחרה חמושה במשקפי שמש כהים ומעיל עור אופנתי מקדמת את פני בכינוי חיבה ידידותי, "זה אני מושיק!". אנחנו מתחבקים בחום ואני נבוך מלבקש שיעזור לי בזיהוי, הוא מתחיל לספר במשלב גבוה על ההתמחות בתוכנות מחשב מסובכות, ציוד חדיש והמגורים בשכונה יוקרתית.
רק מבעד לחיוכו אני מבחין בניצוץ של זיכרון עבר מתוק, הוא מסיר את משקפי השמש ומנחית על חיבור הצוואר והלחי צ'פחה מצלצלת: "פסוס יא טמבל, זה מושיקו מהכיתה שלך, לא השתנית בכלל, נשארת אהבל, אבל חמוד".
מושיקו, או מושיק החדש, נראים ונשמעים אחרת אבל בצליל של הצ'פחה שלהם יש משהו מנחם. היא מגיעה מאותם מקומות, מהלב והנשמה.
עכשיו הבנתי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
