מסע לארץ גשן

מה הייתם עושים עם מכונת זמן? אני מתכוון אחרי שסיימתם למנוע את לידתם של כל הצוררים, להשקיע ב-1986 בחברת 'מיקרוסופט' הקטנה ולראות את ג'ימי הנדריקס שורף גיטרה בוודסטוק. חשבו על כל האירועים הקטנים האלו, היום-יומיים לנו שפתאום יקבלו טוויסט מטורף: לשתות בירה אצל ממציא הבירה, לתפוס טרמפ עם הנרי פורד או לאכול סטייק עם האדם הקדמון.

לאכול סטייק עם האדם הקדמון זו אולי החוויה הכי גברית - בסיסית שאני יכול לתאר לעצמי: אני וסב-סב-סב-סבי (כפול אלפיים) יושבים סביב מדורה (הייתה לי מצית בכיס, רק למקרה והוא עוד לא גילה את האש) ומפרקים נתחים אדומים וטריים של ממוטה או ארנב ערבות ענק, נוהמים אחד לשני כדי להעביר את המלח ובסוף מתפרקים שבעים לצד האש החמימה. ללא מילים. רק בשר בינינו.

לא זכיתי לאכול בשר עם אחד מאבותיי הקדמונים, אז הסתפקתי בדבר הקרוב ביותר - אחי הקטן. למען הסר ספק, אחי הקטן אינו ניאנדרטל חמום מוח וחסר השכלה, ההפך הוא הנכון. אבל כשזה מגיע לאוכל בכלל ולבשר בפרט, הבנאדם הופך למכונה חסרת מעצורים. סטייקים הוא לא סופר בגרמים, אלא בקילו. אז הבאתי אותו ל'גשן'.

גשן היא מסעדת בשרים כשרה, שחקנית חדשה יחסית בנוף הנחלת-בנימיני, שהאני מאמין שלה הוא אוכל פשוט אך מענג, המבוסס על חומרי גלם איכותיים ביותר. ובצירוף מקרים היסטרי - זה גם האני מאמין שלי!

דקל, מבעלי המקום, דור שלישי למסעדנים, הושיב אותנו בקומה הראשונה (המסעדה גדולה אך לא רועשת, ויש בה בקומתה השנייה חדר אירוח שקט וגדול לאירועים, כנסים וארוחות חגיגיות) ומיד פנה אלינו עם בקבוק מרלו של גמלא (145 שקל לבקבוק). תכליתי הבחור. אני אוהב את זה.

עיינו בשני עמודי התפריט של המקום וניסינו להתייעץ עם המלצריות לגבי המנה הראשונה המועדפת. עד שהגענו להחלטה, כבר הגיעו לשולחן המנות הראשונות שנבחרו לנו מהמטבח. גם ללא גבינה, חזיר או שרצי- ים, מסתבר שאפשר ללהטט במנות ראשונות נהדרות: הפוקאצ'ה (18 שקל) הייתה חמה בדיוק ועליה פוזר מלח אטלנטי ורוזמרין. אחי הספיק לבלוע חצי ממנה, בעוד שאני ניסיתי לשמור על תרבותיות ולחתוך לי פרוסה בעזרת הסכין (נראה אתכם יוצאים למסעדה מכובדת עם אח קטן שקיבל רגילה מהצבא ורק אז תשפטו אותי!).

עוד הגיעו קרפצ'יו עגל עם שמן זית, בלסמי ועלי רוקט (38 שקל) שהיה נחמד מאוד אבל קצת סבל מעודף בלסמי. אחריו עלו להופיע קרוסטיני סינטה (34 שקל) שהוגשו על לחם צרפתי קלוי ופסטו זעתר, וטארט טאטן עגבניות ושום (28 שקל) שמולא בחציל חרוך ובבשר כבש. שניהם מצוינים, עשויים לעילא ולעילא, אבל השוס האמיתי של הראשונות הגיע מכיוון מפתיע: 'לוליפופ כנפיים' (34 שקל). הלוליפופ - סוכריות על מקל, היו למעשה כנפי עוף גדולות, חתוכות ומגולפות בצורה כזו שיצרו מעין סוכריית-עוף מטוגן בציפוי פנקו על מקל (עצם), עם רוטב פורט מתוק ונהדר. תשכחו מגרעינים, במונדיאל הבא תתארגנו על לוליפופ.

המבחן האמיתי עוד היה לפנינו - לאחי, מבחן הכמות: כמה בשר הוא יספיק ויצליח לאכלס בתוכו עד שיגרשו אותנו מהמקום, ולי - מבחן האיכות: בשר בקר כשר נחשב בעיני רבים לאיכותי ועסיסי פחות מבשר שאינו מוכשר, וחששתי שאתקל בהבדלים מהותיים ומאכזבים. זהירות ספויילר: גשן קיבלה 100 בשני המבחנים.

לשולחן הגיע מלצר חסון ובידיו מתקן שנראה כמו מנגל קטן ובו פחמים (כבויים, אל חשש) ושישיית נרות קטנים. מיד אחריו הגיע מלצר חסון אחר, עם פלטת שיש שחורה ורותחת ועליה חלומו של כל קרניבור. היו שם 'גשן מיקס' (80 שקל) - שתי פרגיות, שלושה קבבים ושתי נקניקיות מרגז. לצידם נחו בערך 300 גרם אנטרקוט (94 שקל) ושתי צלעות טלה עסיסיות (85 שקל). כל המשלחת הזו נחה על גבי מצע פאפאס - תפוחוני אדמה קטנים בסגנון דרום אמריקני ושעועית ירוקה מוקפצת בג'ינג'ר וטרגון.

איפה נתחיל? הפרגיות היו טובות אבל לא מלהיבות ממש. הקבבים לעומת זאת, היו מלהיבים ביותר, במיוחד משום שקל מאוד בעיניי למסעדה לקצוץ קציצות בקר ולקרוא להן בשם הגנרי 'קבב'. לא בגשן. השף בגשן מכיר, יודע ואוהב קבב, ובשלהם אין פשרות.
צלעות הטלה היו טובות וצעירות, אבל כפריק צלעות טלה הייתי שמח לו היה מעט יותר בשר על העצמות של הטלה (בעיה משותפת לרוב מסעדות הבשר בארץ).

שתי אבני הבוחן האחרונות, והחשובות מכל בעיני, היו האנטרקוט והמרגז. המרגז - משום שגם כאן, להוסיף פלפל חריף לנקניקיה, עדיין לא יהפוך אותה למרגז. השף שוב הצליח להפתיע אותי ולהנפיק וואחד נקניקיה חריפה וטובה! אולי לא שומנית ומדממת כמו מרגזים אחרים שאינם כשרים, אבל לרגע לא פחות טובה בטעמה. והאנטריקוט... אחי ואני הסתכלנו בחשש אחד בשני ואז נגסנו שנינו בסטייק.

יש לי אלף מילים לפרט אבל חבל על המקום שזה יתפוס באינטרנט. הסטייק היה מעולה. נקודה. שימו לי אותו מול כל סטייק אחר, כשר או לא כשר, ואני אמשיך להלל את הסטייק של גשן. תפוחי האדמה היו לי קצת מיותרים בגלל כמות הבשר העצומה, אבל טעימים וחמים לכל אורך המסע (בזכות משטח השיש הייחודי). השעועית דווקא הייתה ממש במקום והייתה לי אתנחתא קלילה יותר מתפוחי האדמה, בין ביס בשר לביס בשר.

שינסתי מותניים והתכוננתי לספוג את הקינוח. לא אכלתי כמות כזו של בשר מזה חודשים רבים וממש הרגשתי כל נשימה ונשימה. אחי דווקא לא נטף אפילו אגל זיעה אחד ממצחו, בעוד אני טוען לשברי מאמץ בקיבה. את הקינוחים אחי אכל כמעט לבד בשל נבצרות זמנית של אחיו הגדול שרק טעם מסופלה השוקולד החם (36 שקל) שהוגש לצד גלידה קרה בטעם אגוזי לוז. הסופלה מוגש בשתי קעריות: אחת ובה מילוי שוקולד חם (פרווה כמובן) והשנייה בטעם נוגט. קערת השוקולד נעמה לי יותר מעצם היותי לא איש שמחפש את המתוק בכל מקום. הקינוח השני ממנו טעמתי ושהיה כבד פחות מהסופלה ומיוחד הרבה יותר היה פאי הדובדבנים (38 שקל) שהזכיר לי שוב שקינוח יצירתי ומצוין לא חייב להכיל חלב.

בתורה, בפרשת 'וייגש' שבספר בראשית, מסופר על יוסף שמתוודע מחדש לאחיו, ובעקבות כך יורדים יעקב וכל השבט המשפחתי אל יוסף אשר יושב בארץ גֹשֶן, בה שטחי מרעה לכל צאנם ומקנם. אומנם לא סעדתי עם אבי הקדמון, אבל הבנתי לגמרי את אבותיי המקראיים שהלכו אחרי אחיהם הקטן למקום שבו הבשר זורם כיין. אל ארץ גשן.