המדינה הגישה ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש, מיום: 15.10.08, בו נקבע, שאין להרשיע את שלמה דיקמן, 57 בעבירות של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות ותקיפת בת זוג.
על דיקמן הוטלו 150 שעות שירות לתועלת הציבור וצו מבחן לתקופה של שנה. דיקמן הודה שביום: 1.4.07 תקף את אשתו וזרק לעברה חפצים, כשניסתה לברוח, אחז בה בכוח, ולאחר שראשה הוטח ברצפה הניח את רגלו על בטנה.
האישה סבלה מאודם ונפיחות בקרקפת. באישום השני נטען שביום: 29.5.08, דחף דיקמן את אשתו במהלך ויכוח. בתסקיר שירות מבחן צוין שדיקמן, שעלה לישראל לפני כשבע שנים עם משפחתו מארה"ב, מנהל אורח חיים תקין, סובל ממצוקה כלכלית ונשוי 36 שנה. עוד נאמר שלקח אחריות על מעשיו, והביע צער וחרטה ושירות המבחן המליץ להימנע מהרשעה שעלולה לפגוע בעתידו התעסקותי.
בכתב הערעור טענה המדינה שהיה מקום להרשיע את דיקמן, נוכח חומרת העבירות, והאינטרס הציבורי שמחייב הרשעה, וכי הנזק העשוי להיגרם לו במישור התעסקותי עקב ההרשעה אינו חמור מהרגיל. בית משפט המחוזי הסכים בפסק דינו עם המדינה והרשיע את דיקמן: "כפי שנקבע לא אחת, משהוכח ביצועה של עבירה, יש להרשיע את הנאשם, כאשר אי הרשעה היא חריג לכלל, וראוי לנקוט באמצעי זה אך במקרים בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם כתוצאה מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה אותה ביצע. עוד כפי שנקבע, נטל השכנוע כי נסיבות השיקום במקרה הפרטני גוברות על השיקולים שבאינטרס הציבורי, מונח לפתחו של הטוען לאי הרשעה". בית משפט המחוזי הדגיש שדיקמן, ביצע שתי עבירות של תקיפת בת זוג, אחת מהן בנסיבות מחמירות. "ככלל, האינטרס הציבורי בענישה מרתיעה ובהרשעה בעבירות של אלימות במשפחה, גובר על שיקולי השיקום הפרטניים של הנאשם. אין להתעלם מכך, כי במקרים רבים מערכת היחסים בין הפוגע לקורבן נמשכת גם לאחר ההליך הפלילי, וממילא אי הרשעה (או ענישה מקלה) עשויה להשפיע על התייחסותו של הפוגע לעבירה, כעבירה קלת ערך, וליצור תמריץ שלילי לתלונה עתידית, במידה והמעשים יימשכו".
