"טענותיו של הנתבע אינן מקובלות עלי ואני סבורה שבמסגרת חובתו המקצועית כעורך-דין, עליו לאתר את המסמכים הרלוונטיים לענייניהן של התובעות, בתקופה בה הן קיבלו ממנו שירותים משפטיים, ואני סמוכה ובטוחה כי יש ביכולתו "לבור את המוץ מן התבן" ולערוך הבחנה בין מסמכים שנובעים מפעילותו ושירותו המשפטי לבין מסמכים שאינם כאלה.
זאת ועוד, מקצוע עריכת הדין מאופיין בקיומם של יחסי אמון בין הלקוח לבין עורך-דינו, ובקיומם של כללי התנהגות קפדניים המחייבים את עורך הדין, בין היתר, במישור התנהלותו מול לקוחותיו. נוכח הפער שקיים, ברמה העקרונית, ב"יחסי הכוחות" בין עורך הדין ללקוחו, איני סבורה שיש להטיל על הלקוח את הנטל לפרט באופן ספציפי מהם המסמכים הנדרשים לו מעורך דינו". כך קבעה (יום א', 21.03.10) שופטת בית המשפט המחוזי,
דרורה פלפל, בתביעה שהגישו חברות המנהלות בתים לגיל הזהב, כנגד עורך דינן, למסור להן את המסמכים שברשותו. בתביעתן, טוענות הלקוחות כי זכותן להחזיק במסמכים הינה זכות קניינית שלהן, והן אינן זקוקות לכל הסבר, הצטדקות או טעם מיוחד בגינו תקבלנה את המסמכים, שכן זכות זו שמורה להן בכל עת. עורך הדין הנתבע גרס כי הוא היה יועצו ועוזרו המשפטי של מנהלן המנוח של החברות, ולא "עורך דינן של החברות", כן הוא טען כי אם החברות מבקשות את המסמכים, עליהן להראות טעם או צידוק לכך, וכי בכל מקום, החברות מוזמנות למשרדו לעיין במסמכים, ולמסור לו את אשר הן חפצות בו והוא יעביר להן מסמכים אלו. השופטת דרורה פלפל דחתה אחת לאחת את כל טענותיו של עורך הדין, קבעה כי ממכתבים ששלח לאורך השנים כמו גם מקבלותיו עולה כי יצג את החברות, קבעה כי אין שום צורך ללקוח ליתן טעם מדוע הוא זקוק למסמכיו אשר מצויים אצל עורך הדין, תוך שהיא מאזכרת את הכלל ולפיו על עורך דין לשמור על מסמכי לקוחו כחמש שנים מיום סיום ההליכים, ואז, טרם הוא מבער אותם, ליצור קשר עם הלקוח ולהציע לו את האפשרות לקבל את המסמכים. השופטת פלפל השיתה על עורך הדין הוצאות בשיעור גבוה, כ 70 אלף שקלים, וזאת בנוסף להוצאות אשר יושתו עליו על-ידי הרשם, וחייבה אותו למסור ללקוחות את כל המסמכים שלהן המצויים בידו בתוך 30 יום מהיום.
