ביה"ד הארצי לעבודה אישר הרשעת מעביד

"הנה כי כן, מתברר כי מה שהוצג בפני בית הדין האזורי כרישום יום יומי של ימי העבודה אינו רישום מקורי, וכי הרישום המקורי המתעד את תקופת העבודה הושמד על-ידי העובד. עצם "השמדת" התיעוד מעורר סימני שאלה, מה עוד שבית הדין עצמו ציין כי עד התביעה רוקח "עשה רושם עגום למדי"..... מכאן שבהתייחס לתקופה השניה היה מקום לזכות את המשיב מעבירה של אי תשלום שכר מינימום, באשר כלל לא הונחה תשתית ראשונית להפעלת החזקות החוקיות שבסעיף 7ב' לחוק שכר מינימום". כך קבעה (יום ד', 24.02.10) שופטת בית הדין הארצי לעבודה, רונית רוזנפלד, בערעור שהגישה המדינה על עצם הרשעתו החלקית בלבד של יהושוע פרחי באי מילוי חובת תשלום שכר המינימום.

באותה פרשה הוגש כנגד המשיב, יהושוע פרחי, בעלים ומנהל של מוסך, בבית הדין האזורי לעבודה, כתב אישום, בהתייחס לעבירה של אי תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987. על-פי המפורט בכתב האישום, העסיק המשיב במוסך שבבעלותו את העובד אלעד רוקח בתפקיד מכונאי, מיום 26.10.03 ועד ליום 3.2.04, ולא שילם לו את שכר המינימום הקבוע בחוק ובתקנות. בית הדין האזורי לעבודה הרשיע את המשיב בעבירה המיוחסת לו בהתייחס לחלקה של תקופת ההעסקה, שמיום 26.10.03 ועד לדיום 1.12.03. באשר ליתרת התקופה, החליט בית הדין לזכות את המשיב מאשמה. המדינה ערערה על זיכויו של הנאשם מתקופת ההעסקה השניה.

"100 שקל מידי פעם"

קשרי העבודה בין המוסך לבין העובד, נוצרו בעקבות הכרותו רבת השנים של אבי העובד עם בעל המוסך. בתום תקופה עזב העובד את המוסך והגיש תביעה לתשלום שכר מינימום לבית הדין לעבודה. תביעתו של העובדה נדחתה, שכן הוא לא הצליח להוכיח כי קופח שכרו, אך ביני לביני פתח משרד העבודה בחקירה. מכתב האישום עולה כי במשך מספר חודשים תמימים, קיבל העובד כ 1000 ש"ח בלבד לכל התרופה האמורה.

בית הדין קבע, כי למרות שהוא מתקשה לקבל את "טענתו המבולבלת משהו" של העובד, כי עבד מעבר למשרה מלאה, ולא קיבל שכר מינימום בכל התקופה שבמחלוקת, המעביד מצידו התקשה לסתור את הטענה לפיה לא שולם שכר מינימום מלא לפחות בחלק מתקופת העסקת העובד, ובכך נמצא המעביד מחזק את חלקן של טענות העובד. מכל אלה הסיק בית הדין האזורי כי לפחות בכל הקשור לחמשת השבועות הראשונים לעבודת העובד, עד ליום 30.11.03 לא שילם המעביד לרוקח שכר מינימום כמתחייב מהדין, ויש להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. בית הדין ציין בקשר לכך כי "על-פי הדין המעביד הוא זה הצריך לנהל פנקס שעות עבודה והוא אינו יכול להיפנות מחטאו שלו".

באשר לתקופה שמיום 1.12.03 ועד ליום 3.2.04 החליט בית הדין לזכות את המעביד מעבירה של אי תשלום שכר מינימום, נוכח עדותו המבולבלת של רוקח בכל הקשור לרצף ומידת התשלומים בתום חודשיים מהתחלת עבודתו. לפי קביעת בית הדין; "לא מן הנמנע, כי רוקח קיבל כספים עבור עבודתו בתקופה שלאחר 1.12.03. מכיוון שלא אוכל לקבוע בצורה ברורה ומעל לכל ספק סביר כמה קיבל, יש לזכות את המעביד בקשר לכך".

בבואו לגזור את דינו של המשיב בקשר לעבירה בה הורשע, עמד בית הדין האזורי על חומרת העבירה על הוראות חוק שכר מינימום, שנועד להבטיח קיום הוגן ואנושי לעובד הטורח בקושי לפרנסתו. לפי קביעת בית הדין "הנאשם התעלם מהוראות החוק והיה נוהג ליתן לעובד שלו מדי פעם בפעם 1000 ש"ח ובסה"כ אותן מקדמות לא הגיעו לכדי שכר מינימום ואף לא כדי מחצית ממנו".

בית הדין ציין, כי ההרשעה מחייבת ענישה הולמת הפוגעת בכיסו של המעביד באופן משמעותי, למניעת הישנות מקרים דומים. עם זאת החליט בית הדין שלא למצות את הדין עם המשיב, בהתבסס על הצטברות של טעמים, ובהם- גילו של המשיב, שהוא בן 72 שנים; סגירת העסק בשל גילו של המעסיק והפסדים כספיים שנגרמו לו בתקופה האחרונה; המעסיק קיבל את העובד לעבודה מתוך רצון לרצות את חברו, שהפציר לקבל את בנו לעבודה, כדי למנוע מן העובד יציאה לתרבות רעה; ההרשעה מתייחסת לאי תשלום שכר מינימום במהלך חודש אחד ועוד כמה ימים בלבד; אין מדובר במניעה מוחלטת של שכר אלא בביצוע תשלום חלקי שלו; לנאשם אין הרשעות קודמות והוא סובל מבעיות רפואיות שונות. על כן גזר בית הדין על המשיב קנס כספי בשיעור של 10,000 ש"ח שישולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים.

המדינה: בעל המוסך לא ניהל רישומי שכר כדין

בערעורה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה גורסת המדינה כי בית הדין האזורי לא לקח בחשבון כי קיימות בסעיף 7(ב) לחוק שכר המינימום חזקות הפועלות כנגד המשיב כנאשם, וכי למרות העובדה שהמשיב לא ניהל רישומי נוכחות כדין, לא ניהל פנקס שכר ולא הנפיק תלושי שכר, הוא זוכה. לטענת המדינה, מקום בו מתקיימות החזקות, על המעביד נטל ההוכחה כי שילם את שכר המינימום. כמו-כן נטען, כי לא יתכן שרושם שלילי בקשר להתייחסות העובד לשכרו, יהווה שיקול לפסילת אמינותו או אינדיקציה ליכולתו לדייק בעבודתו. כן גרסה המדינה כי אין לזכות את המעביד בגין אי תשלום שכר מינימום ב'תקופה השניה' אך ורק משום שבתקופה זו שילם המעביד לעובד חלק מן השכר. כן גורסת המדינה כי הקנס שהוטל על המעביד (כעשרת אלפים ש"ח) הינו קנס קל שכן הקנס המקסימלי בעבירות על חוק שכר המינימום הינו כ 202,000 ש"ח. המשיב/מעביד/נאשם גורס מאידך כי העברת נטל הראיה במשפט פלילי אל שכמו אינה מעבירה גם את נטל השכנוע אל כתפיו, ועדיין מוטל על המדינה להוכיח את אשמתו, שכן בדין פלילי עסקינן, וכי בכל מקרה הוא ניהל בפנקס רישומים אודות שעות העבודה של העובד כמו גם אודות שכרו ששולם. כן גורס הנאשם/משיב/מעביד כי לא קמו נסיבות חריגות אשר מצדיקות התערבות בממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא.

העובד "אינו זוכר" את סכום הצ'ק שקיבל

בית הדין הארצי לעבודה מצא כי חרף התקיימותן של החזקות, יש לדחות את הערעור, שכן על-מנת שתקום החזקה לחובת המעסיק, על המאשימה להציב תשתית עובדתית ראשונית מוכחת מעבר לכל ספק סביר, מה שלא התרחש במקרה דנן, שכן הנאשם/משיב/מעביד הכחיש כי העסיק את העובד לאחר 11.01.04. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי עצם השמדת רישומי שעות העבודה המקוריים בידי העובד, פועלת לרעתו, מה גם שהרושם שיצר על בית הדין האזורי לעבודה לא היה כל כך אמין. בהתייחס לתקופה שמיום 1.12.03 ועד ליום 11.1.04, אומנם קמה החזקה לרעת המעביד שכן הוא לא ניהל רישומים כדין, ובכדי לסתור את החזקה נדרשת רמת הוכחה שבמשפט אזרחי ולא רק 'עירור ספק סביר', אולם המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה: המשיב הציג תשלום של רואה חשבון והעובד הודה שנשלח אליו צ'ק שאת סכומו "אינו זוכר". ברם, הגם שערעורו של המשיב נתקבל בחלקו, הערעור על גזר הדין נדחה שכן אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים.