עמדה בפוסט: נלסון, אודום ופריי קמו לתחיה

אחד הדברים שתמיד גרמו לי לאהוב את סגנון המשחק ב-NBA יותר ויותר הם דווקא השחקנים הלא קונבציונליים. הפועלים השחורים, אלו שצוללים לפרקט ביתרון 20 נק', ממרפקים נכון בבוקס-אאוט ועושים את הדברים הקטנים שהופכים קבוצות לגדולות. אלו שלא תמיד סופרים אותם, אם בכלל, אבל ערכם יקר מפז.

04:30, ישיר ב-5+LIVE: סן אנטוניו-פיניקס, משחק 3
ראשון ב-03:00 ב-5+LIVE: יוטה-לייקרס, משחק 3

שמות כצ'ארלס אוקלי, ג'יימי פייק (לבן, איטי ומאסיבי שהיה מהריבאונדרים הטובים פר דקה בזמנו בסן אנטוניו), אנטוניו דייויס, ברוס בואן, פאט ליוור, רג'י וויליאמס, אנדרסון ורז'או, דני איינג', שון אליוט, האקס מן מקדניאל, וינסנט אסקיו, מייקל קופר. אלו רק חלק מהשמות. הידע של כל אחד מהם והראייה של המשחק בגדול העניקו לי רגעי עונג אמיתיים. בתחילת הפלייאוף הנוכחי סימנתי לי מספר שמות אחריהם אני מנסה לעקוב מדי משחק. עיניי עוקבות אחריהם לעתים תכופות במקום אחר מהמהלך המתרחש על הכדור. מהרשימה שלי נמחקו ג'ף גרין (מאוד אוהב אותו אבל הת'אנדר בחוץ), פאו גאסול (כי הוא כבר באמת סופרסטאר והעונה כולם מבינים זאת) וקית' בוגאנס (א-כ-ז-ב-ה). נשארו בנתיים שלושה.

ואלו שמות: ג'אמיר נלסון, למאר אודום וצ'אנינג פריי. האמת היא שלגבי האקס פקטור האמיתי של הסאנס התלבטתי לא מעט. ג'ארד דאדלי הגיע מכלום ומכניס המון לחימה ואנרגיות וגרנט היל הפך לשומר אדיר ומנהיג שקט שעושה את החברים מאריזונה לטובים יותר. אבל בעיניי השינוי שעבר פריי בקריירה מזהיר ומשפיע על תצורת הסאנס. אני זוכר אותו היטב ממכללת אריזונה, לה תמיד הייתה לי פינה חמה בלב. סנטר דק גזרה, אפאטי לחלוטין, שכל הגדרה מקצועית הנרדפת למילה "רך" נכונה. יד רכה מחצי מרחק, אפס פיזיות, ידיים שלא תופסות את הכדור נכון. אפילו החסימות שביצע היו דרדלה ותמיד בעזרה מהוויק-סייד. גם כשהגיע לליגה פריי חיפש את עצמו. בניקס האיומים הוא הבליח לעתים, וזה בעיקר כי אף אחד אחר לא היה שווה משהו. בפורטלנד גם כשבלט הוא דאג להצניע עצמו ונעלם פעם אחר פעם. אבל דווקא העונה הוא פורח, אולי בעצם כי זו עונת חוזה. ואולי כי לצידו משחק הפלא העונה לשם סטיב נאש. אולי בעצם כי התבגר.

במשחק ה-5 שובר השוויון מול פורטלנד האקסית, הקבוצה בה חימם את הישבן והספסל, הוא בלט עם שיא פלייאוף אישי של 20 נק' ו-8 ריב'. במשחק 2 מול הספרס הוא היה שם כדי לתת את האנרגיה מהספסל עם 5 שלשות. וחשוב מכך עבור אלווין ג'נטרי: הוא ביקש וקיבל את משימת השמירה על טים דאנקן. "אני רוצה שהוא יסיים את המשחק עם כאבים", אמר פריי אחר כך, "גם כך לא חושבים שאני שחקן הגנה טוב ואין לי בעיה עם זה, אני אוכיח". פיניקס זקוקה לפריי בגלל הגיוון במשחקו. שחקן גבוה מאוד עם מוטת ידיים ארוכה שיוצא החוצה, מושך את שומריו מהצבע וקובר שלשות בקצב. את העונה הסדירה סיים עם כמות השלשות הרביעית בטיבה ואף הוביל את המועדון עם 172 שלשות ו-44% דיוק מחוץ לקשת (שישי בליגה). והוא סנטר! סטיב קר, הג'נרל מנג'ר, אפילו עבד איתו במהלך העונה על שחרור הכדור והעמדת הגוף בזוית נכונה מול סל. הוא העמיד לפריי רף של 100 שלשות העונה ואיתגר אותו: "אני רוצה שהממוצע שלך יעמוד על 5 ריב' לפחות". וזה קורה.

עונת הפריצה של נלסון הגיעה אמנם אשתקד אבל ההווה הוא זה שלוקח אותו קדימה ומוכיח את חשיבותו. הפציעה האומללה ההיא והמוטיבציה שלו לחזור עשתה בלאגן גדול במג'יק, ויכולתו בסדרת הגמר הייתה עלבון. ג'אמיר נלסון של פלייאוף 2010 הוא גנרל שלוקח חיילים למלחמה. הוא הנשק האמיתי והנשמה של המג'יק – קבוצה איכותית ומהנה אך עמוסה לעייפה בשחקנים שהם אוברייטדים בנשמתם (קרטר, לואיס). הוא היה היתרון הברור מול שארלוט בשח שעשה לריימונד פלטון, הוא גורם למייק ביבי לשחקן בקצב הריצה של דיק בבטה והוא למד להשתלט על משחקים. הוא משכיח את הדמעות של שחקן העונה במכללות כשהתדרדר בדראפט כי חששו לקחת שחקן נמוך מדי מקולג' זערורי ואלמוני.

מה שעשה להוקס ברבע השלישי במשחק 2 הוכיח את הנקודה: 13 נק' ומומנטום כזה שאטלנטה לא עמדה בו. הוא לא אתלט גדול כמו שחקניו של מייק וודסון, הוא רחוק מלהיות מהיר, אבל הוא המפתח להצלחת המג'יק וקריטי להפעלת ההתקפה. ממוצעיו בפלייאוף עלו מ-12.6 נק' ל-22.3 נק' כשהוא לא מאבד גובה באס' וריב'. "החלק החשוב ביותר הוא שהוא בריא", הודה סטן ואן גנדי, "המהירות והרגליים שלו חזרו והם חסרו לנו בעונה שעברה. זה מאזן אותנו נכון יותר". הוא דיבר על כך שנלסון שולט טוב יותר בקצב המשחק ושכשזה קורה, השחקנים סביב האוורד יעילים בצורה עקבית. הוא גם הישווה את השינוי ונגזרתו למג'יק של שאקיל ופני הארדוואי, שקיבלו תרומה יציבה וטובה מדניס סקוט וניק אנדרסון. או במילים אחרות: המג'יק הם קבוצה של 4 תורמים עיקריים בגלל נלסון. אז נכון, דוויין ווייד, ברנדון רוי וג'ו ג'ונסון נבחרו לחמישיות העונה השונות והוא לא. אבל תסתכלו היכן הם נמצאים ואיפה הרכז השרירי של ואן גנדי.

• *

לגבי אודום הכל כבר נאמר. לפני שנתיים הוא היה עקב האכילס של אל איי בסדרת הגמר מול בוסטון ובעונה שעברה הוכיח כי התבגר. לטעמי את הפריצה האמיתית הוא עושה עכשיו. לא בגלל ממוצע הנקודות שלו שלעולם יהיה נמוך בקבוצה עם קובי, פאו וביינום כאופציות חשובות יותר. אבל מי שראה את מרבית משחקי הלייקרס בפלייאוף שם לב לשני דברים חשובים: למאר אודום שומר לראשונה בקריירה, ולמאר אודום נלחם בטירוף ולוקח ריבאונדים בהתקפה לראשונה בקריירה. עכשיו מבינים למה פיל ג'קסון לא הסכים לוותר עליו בטרייד גם כשהוא ישב חזק על הכיסא החם.

ריבאונד התקפה מכריע במשחק 6 מול אוקלהומה סיטי, אפילו שניים. ריבאונד הגנה, חסימה וריבאונד התקפה בשלהי הנצחון על יוטה במשחק 2. זו הייתה תפוקתו הנחשבת באמת. קלע או לא קלע, זה פחות רלוונטי מבחינתי כי יש אחרים יעשו את זה. וחשוב מכל: הוא משחק פצוע. כן, גם הוא. דווקא הוא. מקובי אפשר לצפות להמשיך לשחק למרות הכאבים, כי הוא הדבר האמיתי והויטאלי. גם מגאסול ודרק פישר הכל כך מנוסה. אבל מאודום, בכיין לא קטן בעברו, לא ציפיתי לשמוע משפט שאומר "אני יודע מה המשמעות של חודש מאי עבור כל אחד מהחברים שלי". את חבילת הממתקים הבאה אני מוכן לקנות לו, רק על המשפט הזה.