בית המשפט מותח ביקורת על התנהלותו של אורון מאירי

מאירי הודה במשפט כי הוא לא קרא את כל תמלילי השיחות בין הנאשם למדובב, אלא לקט תמלילים שנמסרו לו על-ידי "מקור עיתונאי". הוא לא בחן את התמונה במלואה ועל כן לא ברור מדוע התייחס מאירי לדברי המדובבים כאל 'כזה ראה וקדש' ולא הטיל ספק באמיתותם.

מפתיעה עוד יותר העובדה שמאירי נתן לדברי המדובבים את מלוא כובד המשקל, בעוד שידע שלשניים יש מערכת יחסים עכורה עם גורמי אכיפת החוק. בעדותו אומנם טען כי למ"ר אין "שום חשבון לסגור עם משטרת ישראל". אך הוא עצמו פרסם ב-2005 כתבה המתארת כי מ"ר נורה ונפצע ברגלו בידי שוטרי ימ"ר גליל ולא קיבל טיפול רפואי נאות. בכתבה תוארה באריכות מערכת יחסיו של מ"ר עם המשטרה, לרבות טענתו כי "השתמשו בי כמו נייר טואלט. השתמשו וזרקו".

מאירי אף אישר כי הוא מודע לתביעת המיליונים, אשר הגיש ד"י נגד משטרת ישראל והפרקליטות.

השופטים מוסיפים באותו עניין: "ההגנה רמסה ברגל גסה כללי התנהלות מקובלים לשם הוכחת טענותיה בנדון זה והגדילה לטעון כי אין כל פסול בהתנהלות זו". הם מביאים כדוגמה את התחזותה של עו"ד גליל שפיגל. שפיגל הציגה עצמה כשלוחת ראש הצח"ם אזולאי, בבואה לנסות ולאמת את טענות מ"ר, עם בעלי חנות כלי הכתיבה בה נטען כי נרכשו המוצרים עבור ארתור. לדברי השופטים: "כך לא יעשה. אין לקבל מציאות, בה כל האמצעים כשרים בדרך להשגת מטרה".

אורון מאירי העיד רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה. וכך הסביר זאת: "אני לא רציתי לבוא לדברים שאני לא מעורב בהם". ביהמ"ש אמר שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של העד בתור עיתונאי לחשיפת האמת, מה גם שמאירי התערב ופעל באופן אקטיבי כדי שמ"ר יבוא ויעיד.

עיון בתמליל השיחה שנערכה בין מ"ר לבין מאירי מגלה כי מ"ר הביע את חששו מלבוא ולהעיד. מאירי ניסה לשכנע אותו וכך אמר: "אני חושב שהצדק צריך להיעשות". והוסיף: "כנראה רוצים להזמין אותך לעדות כמו שדיברה איתך גליל בספטמבר. אני ביקשתי לבוא לעדות יחד איתך. ביום שאתה מעיד גם אני יעיד.." באמירה זו שיקר מאירי למ"ר. הוא סיפר בעדותו שידע כי לא יבוא להעיד יחד עם מ"ר ולא ביקש זאת מעוה"ד שפיגל.

מאירי כתב בתצהירו שמ"ר התקשר אליו ודיווח שאין בכוונתו להעיד "משום שהובהר לו שאם יעיד יפגעו תנאי מאסרו וכי הוא עלול להיפגע מצד הפרקליטות ואף קיים איום על ניכוי שליש ממאסרו". שיחה זו הוקלטה ותמלילה הוגש לביהמ"ש. לפי התמליל נראה כי מ"ר הביע חשש סתמי שעדותו תפגע בו, אך לא ציין כי גורם זה או אחר "הבהיר" לו כי עליו לחשוש מכך. מאירי אישר נתון זה בעדותו.

בסוף ההתייחסות לעדותו של מאירי נכתב: "סיכומו של עניין, מצאתי כי אין לתת משקל לעדות זו, הן לאמיתות תוכן דברי המדובבים - דברים שנאמרו מפי השמועה והן בשל אי-הדיוקים והרושם הכללי השלילי שהותיר העד בעדותו".

על-פי החוק, אין לפרסם גרסאות של עדים בטרם הובאו בפני בית המשפט. זאת כדי לא להשפיע על עדים אחרים שאמורים להעיד ובכך לגרום לשיבוש ההליך המשפטי. האיסור רלוונטי לגבי כל אדם, קל וחומר כשמדובר בעיתונאי שאמור להקפיד על בירור האמת תוך שמירה על החוק.

למרות האמור, פרסם מאירי את הכתבה לפני שהוא עצמו והמדובב מ"ר העידו בבית המשפט. מאירי, עורך דין במקצועו, ידע שעליו להעיד במשפט זה. לדבריו, היה אמור להעיד ב-12 ביולי 2009 (יום ראשון), ימים ספורים לפני הפרסום, ובשל אי-הבנה לא העיד במועד זה.

"התחקיר היה מוכן וערוך לפני שמסרתי את העדות. ידעתי שאני צריך להעיד לפני שמתפרסמת הכתבה. העיתון "7 ימים" של ידיעות אחרונות לא נסגר ביום חמישי, אלא ביום ראשון או שני...", כך מצוטט מאירי בפסק הדין, "את הנעשה ניתן להשיב. ביום ראשון אחר-הצהריים או ערב לא ניתן להשיב. אני עדכנתי את המערכת שלי ואמרו לי שלמרות שלא העדתי, הכתבה תתפרסם".

בנוסף, התעקש מאירי כי בפרסום כתבתו טרם העדת עדים רלוונטיים, אין פסול, שכן הוא אינו "מנהל את ההגנה" ולא ידע כי מ"ר צפוי להעיד.

בית המשפט כתב כי תשובתו זו של מאירי איננה סבירה. בתור עורך דין מאירי אמור היה לדעת, בעת שנקרא להעיד בפני השופטים על דברים ששמע לכאורה מפי המדובבים, כי המדובבים יזומנו לחקירה.

בנוסף, מחומר הראיות עולה כי מאירי ידע, בניגוד לעדות שהוזכרה לעיל, שמ"ר צפוי להעיד.

בשיחה שהתקיימה בין מאירי, עו"ד שפיגל ומ"ר, אמר מ"ר במפורש שהוא מוכן להעיד ושיעשה זאת ברצון רב. מאירי אישר (בניגוד למה שכתב בתצהירו), כי שיחה זו התקיימה לפני מועד פרסום הכתבה.

מאירי אף הודה כי הוא עצמו קרא את עדות מ"ר בפני השופטים טרם עדותו, כאשר הוא מנמק התנהלות זו בעובדה כי כשקרא חומר זה, לא ידע כי יוזמן להעיד פעם נוספת.

תשובה זו אינה הגיונית. כאמור, מאירי לא העיד בפעם הראשונה שזומן בשל אי-הבנה, כהגדרתו, כך שסביר להניח כי הוא יוזמן שוב. בנוסף, הוא ערך את תצהירו ב-17 בספטמבר 2009, עוד קודם שמסר את עדותו ב-29 באוקטובר 2009. העובדה שאדם עורך תצהיר מבלי שיניח כי ייחקר על אודותיו בעתיד מעלה תמיהה.

לסיכום הנושא קבעו השופטים: "נראה כי העד בחר ביודעין לפרסם כתבה בה שזורות עדויות במשפט תלוי ועומד, חרף העובדה כי פרסום זה עלול 'לזהם' עדויות עדים נוספים, ואף לא נמנע מ'זיהום' עדותו שלו אחר שקרא פרוטוקולי עדויות של עדים אחרים".

בסיום הכרעת הדין נכתב:

• "לא ניתן לסיים את הכרעת הדין מבלי לציין בצער את חלקה הלא נכון של התקשורת בתיק זה. לא בכדי מכונה התקשורת 'הממלכה השביעית', כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב. מובן העניין שעורר תיק קשה זה, נערה רכה בשנים, נרצחה באכזריות בתחומי בית ספרה. אך, לצד הכוח של התקשורת, עומדת חובה בלתי מעורערת. בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים, אין אנו מדברים בעבירה על חוק ה'סובידיציה', אלא בפרסומים, אשר לא פעם היו מגמתיים ומשתלחים. לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים. ראוי לה לתקשורת שתמלא תפקידה ללא מורא, בעוז ובהחלטיות, אך גם תוך שמירה על הרסן והאמת".