פסק דין שניתן (יום ה', 12.5.11) בבית המשפט העליון מצביע שוב על הסיכויים הקלושים שבית משפט זה יקבל את ערעורו של
משה קצב. השופטים
אליקים רובינשטיין,
יורם דנציגר (שיכריע האם לדחות את ריצוי עונשו של קצב) ו
סלים ג'ובראן דחו את ערעורו של אנס על הרשעתו, ושבו וקבעו באלו מקרים נדירים יתערב בית המשפט העליון בפסקי דין בעבירות מין.
דנציגר אומר: "הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת רובה ככולה על ממצאי מהימנות אשר הביאו את הערכאה הדיונית להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסתו של המערער, זאת לאחר שבית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שבאו לפניו ובכלל זה דמויות המפתח בפרשה - המתלוננת והמערער".
דנציגר חוזר על ההלכה הידועה בדבר מיעוט התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, ועל כך שתעשה זאת רק באחת משלוש נסיבות: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון; או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות, לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה.
בעניין ההתערבות בממצאים לגבי עבירות מין, מצטט דנציגר את דבריו של ג'ובראן: "הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קורבן עבירות מין. אופיה של העבירה ופולשנותה עשויים להשפיע על אופן מתן העדות וממילא על חשיבותה של ההתרשמות הישירה מן העדויות, שכן במקרה זה מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר.
"בנוסף, פעמים רבות עבירות אלו מבוצעות הרחק מעיני כל, ללא עדים ובחדרי חדרים ובית המשפט נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות, בסיטואציה זו להתרשמותו של בית המשפט מן העדויות משנה חשיבות".
בית המשפט העליון גם סירב להתערב בעונש, ובכך דחה הן את ערעורו של הנאשם והן את זה של המדינה. דנציגר מזכיר את ההלכה המושרשת לפיה "ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית, למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות". באותו מקרה נדון הנאשם ל-12 שנות מאסר.