כאשר תאגיד מבצע פעולות החייבות בדיווח על-פי התקנות למלחמה ב
הלבנת הון, יש לזהות את האדם המבצע את הפעולות בשמו, ואין להסתפק בפרטיו של התאגיד. כך קובע (23.8.11) שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר
יגאל מרזל.
מרזל קיבל חלקית את ערעורה של הוועדה לעיצום כספי במשרד האוצר, על החלטת בית משפט השלום בעיר להפחית מ-50,000 שקל ל-20,000 שקל את הקנס שהוטל על ירון בן-עמי, בעל שירותי חלפנות בירושלים. הוועדה קבעה, כי בן-עמי לא קיים את ההוראות בנוגע לזיהוי לקוחות ולא שמר מסמכים המלמדים על זהותם.
המדינה טענה, כי החלטת בית המשפט השלום, לפיה אין צורך לזהות אדם הפועל בשם תאגיד, תרוקן מתוכנם את החוק והתקנות למניעת הלבנת הון. מרזל קיבל את ערעורה בציינו, כי הצו קובע ש"נותן שירותי מטבע יזהה פנים אל פנים את מבקש השירות, טרם מתן שירותי המטבע" - והרי זיהוי שכזה אפשרי רק כשמדובר בבני אדם ולא בתאגידים.
מרזל מוסיף: "הנה כי כן, 'מבקש השירות' לפי הצו הוא אדם בשר ודם - המופיע פיזית לפני נותן השירות; ותאגיד הוא "מקבל השירות". נותן שירותי מטבע נדרש לזהות, לאמת, ולתעד גם את פרטיו של האדם - בשר ודם - העומד לפניו פיזית. זאת נוכח החובה הכללית שבסעיף 2(א) לצו לרשום את פרטי הזיהוי לגבי 'מבקש השירות ומקבל השירות'. מסקנה זו מגשימה את תכלית הצו, ועולה בקנה אחד עם לשונו".
מרזל דחה את ערעור הוועדה בנוגע למסמכי הלקוח שעל נותן השירות לשמור. הוועדה טענה, כי יש לשמור הן העתקים של מסמכי הזיהוי והן של מסמכי האימות. מרזל קבע, כי יש לשמור לפחות שני העתקים של אחד מהם - או מסמך הזיהוי או מסמך האימות. בשורה התחתונה, הגדיל מרזל את הקנס שהוטל על בן-עמי ל-30,000 שקל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
