ראש הממשלה, אריאל שרון נאם בערב (יום ה', 31.7.03) בטקס סיום של מחזור נוסף של בוגרי המכללה לביטחון לאומי. בנאומו הדגיש שרון, כי ישראל למדה מלקחי העבר ותימנע בעתיד מלבצע טעויות, במטרה להשיג שלום אמת.

שרון ציין, כי בעת ביקורו בוושיגנטון הבין, כי נשיא ארה"ב שותף לדעותיו, וכי הוא סבור שבראש ובראשונה יש לפעול לפירוק ארגוני הטרור. במהלך נאומו לא התייחס שרון אפילו במילה אחת לאירועים הפוקדים אותו ואת בניו, עמרי וגלעד: החקירות הפליליות, הן בפרשת קמפיין הבחירות והן בפרשת האי היווני; וכן - שתיקת בניו בחקירות.


להלן עיקרי הנאום:

"זאת השנה השלישית שאני מברך את הבוגרים. כל טקס סיום הוא מרגש מחדש....

נפל בחלקכם הכבוד לשרת את ישראל בשעה שהיא עומדת באחד מצמתי הדרכים הקשים בתולדותיה, זאת לצד שינוי בנוף האסטרטגי. אלה מעמידים אותנו בפני שורה של אתגרים, אשר ההתמודדות עימם תקבע את פניה של ישראל. כמי שזכה לשרת את ישראל בצמתים היסטוריים חשובים בעבר, ובשעות שבהן נדרשו החלטות קשות - החלטות של בחירת הדרך, אני בטוח כי בידינו ולא בידי זרים יהיה לקבוע מה תהיה דמותה של ישראל בעתיד.

הישגי העבר של ישראל - כאלה שהושגו בתנאים שנראו בלתי אפשריים - מוכיחים כי העם היהודי יוכל, אם ירצה, להגשים פה במולדתו את כל תקוותיו. עם ישראל הוא עם שוחר שלום, למרות מתקפת הטרור הפלשתינית שאנו נאבקים מולה בשלוש השנים האחרונות, והיו לנו בה הישגים גדולים שהם מגורמי תחילת התהליך המדיני, לא נואשה תקוותנו לשלום. ולכן, כאשר נפתח חלון ההזדמנויות להגיע להסדר מדיני לא השמטנו אותו מידינו. ישראל אמצה את חזונו של בוש והממשלה אישרה את מפת הדרכים עם 14 ההסתייגויות.

מפת הדרכים מבוססת על התקדמות בשלבים, על-בסיס הסדרי הביניים. שני עקרונות עומדים בבסיס התוכנית: אין התקדמות משלב לשלב מבלי יישום השלב הקודם. מה שקובע את קצב התקדמות זה לא לוחות זמנים, אלא רק בחינת יעדים אותם לוחות זמנים, רק הביצוע המוכח בפועל. ההתקדמות בשלבים מאפשרת בחינה בהתפתחות המישור הביטחוני הכלכלי-חברתי על ציר הזמן. מערכות היחסים בינינו לבין הפלשתינים והאחרים, יהיו מבוססים על תלות הדדית, הרתעה ואינטרסים כלכלים. דרך תהליך כזה אפשר יהיה לקדם ולמסד שלום ללא אלימות, טרור והסתה. אנו נמצאים עתה בשלב יישום ראשון של מפת הדרכים שעקרו הפסקת אש.

מכיוון שצעדים שננקטים הם ברובם צעדי אל-חזור, עלינו להימנע מעשיית טעויות. ניסיון העבר מלמד אותנו, כי הטעות הגדולה ביותר לאחר הגעה להסכם מדיני, היא הבלגה על הפרות שנראות קטנות. הדוגמא ההיסטורית הגדולה ביותר היא באירופה, כאשר גרמניה הנאצית הפרה את כל ההסדרים וההסכמים שנחתמו איתה, ואילו המדינות הדמוקרטיות ובראשן בריטניה וצרפת, הבליגו על ההפרות. ההבלגה הובילה להידרדרות למלחמה.

ב-12 ביולי 1936, מספר חודשים לאחר שהיטלר הפר את הסכמי ורסאי ולקורנו, כתב צ'רצ'יל מאמר בשם "איך למנוע מלחמה", ובו אמר: "רגשות בלבד לא יועילו, נאומים נאים הם חסרי תועלת, אופטימיות קצרת ראות מזיקה בתכלית, ודברי חלקות כמוהם כפשע. הביטחון יושג אך ורק על-ידי צירוף אומות שוחרות שלום, מזויינות בכוח מכריע והמסוגלות לאותה הקרבה אין קץ וקשיחות אין קץ. מאזני המשפט אין בהם ממש, בלעדי החרב אשר בידה. השלום השרוי במצוקה זקוק לשוטרים משלו". ערב המלחמה, משנתגשמו תחזיותיו, אמר: "בחרפה בחרתם מפחד מלחמה, והרה לכם חרפה ומלחמה גם יחד". מניסיוני אני יודע שתופעות כאלה קרו גם בישראל.

בשלוש השנים האחרונות שילמנו מחיר קר על הבלגות אוסלו ווואי. שילמנו על כך שלא פורקו אז ארגוני הטרור ועל כך שההסתה נגד ישראל במערכות החינוך והתקשורת הפלשתינית לא הופסקה. היום שבתי מפגישתי התשיעית עם הנשיא בוש. גם הפעם חזרתי והודעתי לנשיא כי למען שלום אמת, שלום לדורות, אהיה מוכן לעשות ויתורים נוספים. שמחתי לשמוע שהוא שותף לדעותיי ובראש ובראשונה פירוק ארגוני טרור.

שבענו מהצהרות ודיבורים. אנו נעמוד על מילוי מלא של ההסכם ושל כל ההתחייבויות במפת דרכים. לא נעשה זאת כי אנו לא רוצים להתקדם - נהפוך הוא, נעשה זאת כי רק עמידה על מילוי הסכמים תבטיח את הדרך לשלום המיוחל. מי שרוצה בשלום אמת, חייב להקפיד על-כך. ואני מתכוון להקפיד על-כך".