ההחלטה

שופטת בית משפט השלום בתל אביב, דניאלה שריזלי, החליטה לחייב את גלעד שרון להציג בפני המשטרה את המסמכים אותם דרשה המשטרה, בנוגע להלוואות שקיבלה משפחת שרון מאיש העסקים סיריל קרן. בכך דחתה השופטת את בקשתו של גלעד שרון, לבטל צו שניתן במעמד צד אחד - המחייבו להציג מסמכים.

בא-כוחו של גלעד שרון, עו"ד מיכה פטמן, הודיע כי הוא ולקוחו ישקלו עתה הגשת ערעור על ההחלטה. בפרקליטות ובמשטרה, לעומת זאת, קיבלו את ההחלטה בסיפוק. עו"ד גל לברטוב הוא שייצג את המשטרה בנושא זה. הפרקליטות דרשה לקבל מייד את המסמכים. אי לכך פנה שרון, באמצעות בא-כוחו, אל בית המשפט, ביקש וקיבל מהשופט יהודה בכר צו "עיכוב ביצוע".

השופטת דניאלה שריזלי פסקה, כי זכות השתיקה כוללת גם את זכותו של חשוד להימנע מהצגת מסמכים, לאחר שהוזהר כי הוא חשוד בעבירה. בכך הלכה השופטת עם ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון. ואולם, לטענתה, המקרה כאן שונה: גלעד שרון הודיע על ניצול זכות השתיקה רק לאחר שנימק זאת ברצונו להימנע מלסייע למשטרה "לסגור" על אחיו עמרי ועל אביו אריאל שרון, ולא עקב רצונו להימנע מהפללה עצמית [על כך בהמשך].

השופטת כותבת בהחלטתה, כי היא קראה את כל עדותו של גלעד שרון, וממנה למדה, כי גלעד שרון דווקא השיב לשאלות החוקרים בכמה עניינים. אך את המסמכים סירב להציג, ואת זאת נימק באי רצונו לסייע בחקירת אביו ואחיו.

טובת הציבור

השופטת שריזלי אימצה בהחלטתה את עמדת התביעה, וקבעה כי הדרך שבה נוקטת התביעה - מצד אחד נמנעת מהוצאת צו חיפוש בביתם שרון ובניו, ומצד שני הוצאת צו גילוי מסמכים - הינה איזון נכון. השופטת קובעת (ציטוט):

כשמדובר, בעניין שלפנינו, בחקירה שעניינה חשדות למתן שוחד ותיווך לשוחד, והענקת תרומות אסורות בחוק, בסכומי עתק, וכשקיים חשד שבוצעו פעולות להסוואת מקורות הכספים, והכל בקשר למימון בחירתו של ראש ממשלה מכהן, טוען בא כח המשיבה, קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה בחשיפת העבירות; אלה חשדות שצריך וראוי להזים בחקירה או לאשש.

מן העבר האחר עומד האינטרס של המבקש, שנחקר כחשוד, והוא איננו משתף פעולה בחקירה, ואיננו נענה לצו שיפוטי בטענה (מפי מרשו) שזכותו לחסיון מפני הפללה עצמית, ובכך מחטיא את המטרה של ירידה לחקר האמת;

באיזון בין שני אינטרסים אלה, סבור בא כח המשיבה, ההכרעה לטובת אינטרס הציבור.

מסמכים ציבוריים

לצורך ההכרעה, עשתה השופטת הבחנה בין זכויות חשוד שלא למסור מסמכים "פרטיים" לבין מסמכים "ציבוריים". אלה הראשונים, פסקה, יכול חשוד שלא להציגם כדי להימנע מהפללה עצמית. ואולם, הסוג השני - הציבוריים, חובה על חשוד למוסרם. הנה דברי השופטת, כפי שפסקה (ציטוט):

המסמכים המפורטים בצו שהופנה ונמסר למבקש, אינם עשויים מקשה אחת. מדובר במסמכים שעניינם העברות כספים במועדים שונים לחשבון הבנק שהוא, לכאורה, של המבקש, וממנו; בכלל זה, מסמכים שהם התכתבויות בין המבקש לאחרים בקשר לאותן העברות, מסמכים המעידים על מקור הכספים, ואף חוזה הלוואה. כן, מתבקשים מסמכי התאגדות של חברה, חשבונה בבנק פירוט לקוחותיה וחוזיה עם הלקוחות, פירוט הכנסותיה ומקורות המימון שלה.

ככל שניתן להעריך - אין המסמכים המבוקשים נימנים באופן ברור ומוחלט על קבוצת המסמכים הפרטיים והאישיים. אם ישנם כאלה - שומה היה על המבקש לומר כך מפורשות לחוקריו.

עם זאת, עולה מרשימת המסמכים כי חלקם מהווים מסמכים ציבוריים, כהגדרתם הברורה. כאלו הם מסמכי התאגדות של חברה, ודיווחים המתחייבים על-פי דין, לרשות זו או אחרת. הוא הדין במסמכים בנקאיים.

בין אלו לאלו מצויים מסמכים שונים, שעניינם התכתבויות עם צד ג', רשימת לקוחות של חברה וחוזי שרות עמם; אף שאינם מסמכים אישיים במשמע, הם גם אינם נימנים על קבוצת המסמכים הציבוריים המובהקים, ועל כן, שרויים הם באזור הדימדומים.

מסמכים אלה אמורים להבחן על-פי תוכנם ותכלית יצירתם. לכאורה, אין הם כוללים התוודות אישית, או, התבטאות אינטימית, ולא בהכרח נוצרו בידי המבקש עצמו; מאידך גיסא, מדובר בקבוצת מסמכים עסקיים, שמדרך הטבע עשויים להידרש להצגה בפני רשויות המס ביום מן הימים.

אם יטען המבקש כי נוכח האזהרה שהוזהר בחקירה, שמורה לו זכות החסיון מפני הפללה עצמית, והוא סבור כי קבוצת מסמכים אלו, האחרונה, נימנית על המסמכים החוסים בצל אותה הזכות, ראוי שיביא את המחלוקת בפני בית המשפט לגופם של המסמכים, כפי שאפרט בהמשך.
מן ההיבט המשפטי - לא ראיתי עילה לביטול הצו, והוא יעמוד.

[עד כאן הציטוט בסוגיה זו, י.י.].

גלעד שרון ופרקליטו לא ניצלו הזדמנויות

השופטת קובעת בפסק הדין, כי גלעד שרון נחקר בתאריך 16.7.03 ונמנע מלהשיב לשאלות החוקרים. הנה הדברים שכתבה, בנקודה זו (ציטוט):

עיון בהודעתו מעלה כי המבקש לא אמר לחוקריו שהוא נמנע מלהשיב לשאלותיהם עקב זכותו לחסיון מפני הפללה עצמית. אין מדובר גם בשתיקה מוחלטת. אדרבא, לאחר שהמבקש קרא את האזהרה, וחתם, אמר לחוקריו כי הוא מסרב להשיב לשאלות בחקירה שמטרתה לפגוע באביו, ולגרום לו נזק, מתוך מטרה מוצהרת להפיל ראש ממשלה מכהן, בדרך לא דמוקרטית. כל מה שעשה, אמר המבקש, היה באחריותו, ללא מעורבות של אביו, והוסיף כי לא ישיב לשאלות כאשר הוא משמש כלי משחק כדי לפגוע באביו.

הוגשה לעיוני הודעה שנגבתה מהמבקש בתאריך 29.1.02 לאחר שהוזהר כחשוד בעבירות לפי חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973, ולפי חוק המפלגות, תשנ"ב-1992. גם בחקירה זו נמנע המבקש מלהשיב לשאלות חוקריו, אולם, אמר להם שלא ישתף פעולה מאחר שחקירה זו מכוונת כנגד אחיו ואביו.

עינינו הרואות. השתיקה שגזר על עצמו המבקש בחקירתו איננה שתיקה מוחלטת, ובוודאי לא שתיקה בתוקף זכותו לחסיון מפני הפללה עצמית. בהתבטאויותיו הבהיר המבקש כי אי שיתוף הפעולה עם המשטרה נובע מטעמים אחרים.

בדיון בפניי ובטיעוניו בכתב (כולל טיעוניו המשלימים) שלל בא כח המבקש את גישת המשיבה, כפי שזו עולה מהודעותיו של המבקש, וטען כי מרשו שתק בחקירה בתוקף זכותו להימנע מהפללה עצמית. עובדה היא, טען, שהחוקרים לא הזהירו את המבקש כי זכותו שלא לענות לשאלותיהם מתקיימת רק בכל הנוגע לזכותו שלא להפליל את עצמו, ולא לגבי הפללתם של אחרים.

הנחת בא כח המבקש מוטעית עובדתית - החוקרים הזהירו כזאת באורח ברור, בכלל זה, ראש היחידה לחקירות הונאה.

ולגוף הטענה - דומה שמדובר בחכמה שלאחר מעשה, שבאה לאחר טיכוס עצה והיוועצות. שכן, ההזדמנות ניתנה למבקש בחקירתו הראשונה, כמו גם בשניה, לומר מפורשות שהוא נמנע מלהשיב לשאלות בתוקף זכותו לאי הפללה עצמית, אלא שהמבקש לא עשה כן. תוכן אמירותיו מעיד על עצמו.

למותר לציין כי אין חשוד רשאי להימנע מלהשיב על שאלות, אלא מתוקף הזכות לאי הפללה עצמית, אך לא מחשש שדבריו יפלילו אחרים. שהרי, עשיית שימוש בזכות לחסיון מפני הפללה עצמית אינה יכולה להיות לרועץ למשתמש בה. לא כך, כאשר מדובר בשתיקה מתוך חשש להפללת אחרים.

גם כשהומצא למבקש הצו החתום בידי כב' השופט א' גולדין, נמנע המבקש מלהגיב. המבקש לא התייחס למסמכים, לא אישר אלו מבין המסמכים בידו, ואלו אינם בידו, ולא אמר לחוקריו כי הוא נמנע מלהמציא את המסמכים או להתייחס אליהם בשל זכותו לחסיון מפני הפללה עצמית.

לא בכדי נאמר בסעיף 4 להחלטתו של כב' השופט א' גולדין:
"4. אם תטען טענת חסיון לגבי החפצים האמורים, כולם או מקצתם, יוכנסו החפצים לעטיפה אטומה, וטענת החסיון תובא לדיון בפני בית המשפט".

אם אכן סבר בא כח המבקש שעומדת למרשו הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, ראוי ונכון היה לנהוג כאמור בצו, לטעון בפני החוקרים טענת חסיון גבי המסמכים, תוך התייחסות ספציפית, להציג או להמציא אותם מסמכים שהם בבחינת מסמכים "ציבוריים", ולהביא את שאלת החסיון באשר לקבוצת המסמכים השנויה במחלוקת לדיון בפני שופט, לגופם של המסמכים.

עד כאן הציטוט פסק הדין.

התייעצות מוקדמת

השופטת התייעצה בימים האחרונים עם עמיתיה ועם משפטנים נוספים, בשאלה האם זכות השתיקה של גלעד שרון, בחקירתו במשטרה, כוללת גם את הזכות להימנע מהצגת מסמכים, לדרישת המשטרה.

נודע לי, כי חלק ניכר מהאנשים עימם התייעצה, חיוו דעתם כי אכן - לגלעד שרון זכות שתיקה גם בנושא המסמכים, אם אכן טען כי חשיפתם עלולה להפלילו.

אותם משפטנים אף הפנו את השופטת שריזלי לשני פסקי דין בבית המשפט העליון, בהם הורחבה "זכות השתיקה" של חשוד, הן לעדות והן להצגת מסמכים, מייד לאחר שהוצגו בפניהם חשדות ולאחר שהוזהרו. אלא שכאמור, השופטת פסקה, כי גלעד שרון אינו מצוי במצב זה, כיוון שנמנע מהצגת המסמכים כדי לא לסייע בחקירת אביו ואחיו.

מורת רוח

נודע לי, כי הביקורת הפומבית שהטיח היועץ המשפטי לממשלה על גלעד שרון ועל אביו, אריאל שרון [ראו קישור], התקבלה באי נוחות אצל השופטת וכמה מהאישים הקרובים אליה. "התנפלותו" של רובינשטיין התקבלה כניסיון להפעיל לחץ על השופטת, כדי שתכריע בעד חיובו של גלעד שרון להציג את המסמכים.