אלשיך: הלכת אפרופים - רק במקרים קיצוניים

סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, דחתה (25.3.12) את ערעור קופת התגמולים של עובדי האוניברסיטה העברית על החלטת המנהל המיוחד של הבנק, עו"ד אורי ברגמן, לדחות את תביעת החוב בסך 1.5 מיליון שקל שהגישה. אלשיך קבעה, כי קופת התגמולים תוכל להיחשב כנושה נדחה - אם כי סיכוייה לקבל פיצוי כלשהו הם אפסיים.

ברגמן טען, כי מדובר היה בפיקדון נדחה שלא כוסה בערבות שהעניק בנק ישראל ללקוחות הבנק, שקרס לאחר שאתי אלון מעלה ביותר מ-250 מיליון שקל מכספו. קופת התגמולים טענה, כי הכותרת "פיקדון נדחה" הייתה מוטעית ולמעשה מדובר היה בפיקדון רגיל, והיא ביקשה להוכיח זאת על סמך לשונם של המסמכים עליהם חתמו הצדדים.


הלכת אפרופים לא ביקשה לשבש את הוודאות


אלשיך אומרת, כי טענה זו מותחת אל מעבר לגבולות ההיגיון את הלכת אפרופים, המאפשרת לבית המשפט להגיע למסקנות בדבר כוונתם של הצדדים על-פי ראיות חיצוניות הנוגדות את לשון החוזה. אלשיך דנה באריכות בהלכת אפרופים וביישומה ואומרת:

"הן בית המשפט העליון בפרשת אפרופים, והן ובעיקר בפסקי הדין אשר המשיכו אותו, ודאי וודאי שלא התכוון לערער על הבכורה שיש ליתן ללשון מפורשת של חוזה. דין שכזה, אשר היה יוצר 'שוויון' בין לשון החוזה לבין טענות - לעיתים אף בעל-פה - המועלות שנים מאוחר יותר, היה מבצע כמעט 'סיכול ממוקד' בעיקרון-העל של ודאות חוזית. במצב דברים כזה, יכול היה כל מתדיין אשר לשון החוזה פוסקת חד-משמעית כנגדו, לנסות את כוחו ב'מסע דיג' של עדויות מאוחרות וטענות, במטרה לנסות לחמוק מרוע הגזירה... חזקה עליה כי לא נתכוונה לשבש את הוודאות בדיני חוזים, או לעודד העלאת טענות סרק ואפשרות לכל דיכפין לנסות מזלו בכפירה בלשון מפורשת של חוזה, מקום בו אין היא מיטיבה עם האינטרס שלו".

אלשיך מדגישה, כי אין להתבונן רק במקרים בהם יישם בית המשפט את הלכת אפרופים, אלא יש לבחון את תחום הפסיקה בכללותו. לדבריה, יש "לבדוק את כל אותם המקרים, בהם שימשה הלכה פלונית תמריץ להעלאת טענות סרק; טענות סרק ומיני ניסיונות להעלות בדיעבד סוגי ראיות חיצוניות לחוזה שלא תמיד יש בהן ממש, כופות הן על הצדדים והן על המערכת מספר גדול של התדיינויות ואת העלויות הכרוכות בהן; היא משנה את התחשיב הכלכלי העומד מאחורי חוזים, אשר מסתמך לא אחת על לשון מפורשת ככלי ליצירת ודאות ולהימנעות בדיוק מאותן התדיינויות מיותרות, אף אם ברובן המכריע הן מסתיימות בדחיית טענות סרק המנצלות את הלכת אפרופים לרעה".


האם המנהל לא קרא את הכותרת?


אלשיך מוסיפה: "ברוב המוחלט של המקרים, לשון הטקסט המשפטי היא שתכריע, וזאת בעיקר אם אין היא משתמעת לשתי פנים. עם זאת, הרי החדשנות בהלכת אפרופים הינה שלילת המחסום הטכני-פורמלי ה'אוסר' להתבונן על נסיבות חיצוניות; והיא מכירה בכך כי בנסיבות קיצוניות, חריגות שבחריגות, יהיה מקום לפסוק לטובת האחרונות, חרף לשונו המפורשת של הטקסט. אלא, שלשם כניסה לחריג זה, אין די בטענות גרידא, ובעיקר לא בטענות מאוחרות בעל-פה; ממש כפי שאין די בהצגת סתירה כביכול בין שני האלמנטים של הפרשנות החוזית. לשם כניסה לאותו חריג, שאין ספק כי גדרו מצומצם ביותר, ישנו צורך ביתרון ראייתי ברור, מפורש ומוחץ של הנסיבות החיצוניות על פני לשון הטקסט".

המקרה הנדון, קובעת אלשיך, אינו מתקרב אפילו לכאורה לחריג המצומצם של הלכת אפרופים. לדבריה, תנאי הפיקדון מלמדים שלא היה זה פיקדון רגיל ולשונו של החוזה בין הקופה לבין הבנק היא חד-משמעית. גם סיכוייה של הקופה להיבנות מהטענה לפיה טעתה או הוטעתה, הם קלושים בלשון המעטה - אומרת אלשיך: "אני מתקשה למדי לקבל גירסה, לפיה חוזה השקעה בהיקף כה גדול, שמבצעת קופת תגמולים עבור לקוחותיה, נחתם לאחר קריאה חטופה אחת של אדם אחד - המנהל - במסמכי הבנק? הרי אף האדם, הפשוט ביותר, מן היישוב, לא סביר כי יטול משכנתה או הלוואה בסכום צנוע בהרבה מבנק, בלא לעיין עיין-היטב במסמך; כאן, אין עסקינן ב'שורות קטנות' בעמוד אחורי, אלא בכותרת עצמה".

אלשיך מסכמת: "קשה עלי עד מאד התוצאה וליבי ליבי למערערת ובעיקר לעובדי האוניברסיטה אשר השקיעו כספיהם באמצעותה, ונתגלה להם במאוחר כי שמו כספם על קרן הצבי; וכי השקעה 'כדאית מאוד' ב'תנאים מועדפים' שנחשבה לכזו שהסיכון בה תיאורטי גרידא, התגלתה בדיעבד כטעות קריטית, אשר במידה רבה הורידה את הכספים אל 'מצולות חדלות הפרעון'; אלא שאין בכך, חרף כל ההבנה למצוקת המערערת ומנהליה, בכדי לאפשר פסיקה בניגוד לדין, והפיכה רטרואקטיבית של פיקדון נדחה לפיקדון רגיל".