"פקודת בזיון בית המשפט נועדה לשמש לאכיפת צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד. לכן נקבע כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה האם הופר, אינו ניתן לאכיפה בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט". כך קובע (יום ב', 18.6.12) שופט בית המשפט העליון, באמצו פסק דין של השופטת טובה שטרסברג-כהן משנת 1999.

באותו פסק דין נאמר: "לפיכך, יצאה הלכה מלפני בית משפט זה, שלפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד... דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי ברור, שאושר כפסק דין, שהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה, שניתן ליותר מפירוש אחד, אינו ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון".

דנציגר דחה בקשה של בני משפחת שאוליאן לנקוט בהליכי בזיון בית המשפט נגד חברות מליבו, אורתם-סהר ואמפא נדל"ן ונגד 60 חברי קבוצת רכישה, בסכסוך סביב מגרש בירושלים. במסגרת סכסוך זה הושג הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך שאוליאן טענו שהוא אינו מכובד.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת שאוליאן להפעיל את הליכי הביזיון ודנציגר דחה את בקשתם לערער על ההחלטה. הוא מוסיף: "נוכח אופיים הפלילי של הליכי האכיפה מכוח פקודת בזיון בית המשפט, אין עושים בהם שימוש כאשר קיימת דרך חלופית לביצוע ההוראה השיפוטית. בענייננו, מטרתה המרכזית של הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט ושל הבקשה שלפני היא לאפשר למבקשים להמשיך ולהיכנס לביתם דרך החלקה. אולם, כאמור, המבקשים פועלים במקביל בנתיב משפטי אחר שמטרתו זהה - הבקשה למתן סעד הצהרתי".