העיתונאי אלי דנון, חברת דנון תקשורת תדמיתית שבשליטתו והכתבת איילת רוטה יפצו את הרב אמנון יצחק ב-100,000 שקל בשל הוצאת לשון הרע. כך קבע (30.7.12) שופט בית משפט השלום ברמלה,
זכריה ימיני. כמו-כן ישלמו השניים הוצאות בסך 12,000 שקל.
יצחק הגיש תביעת לשון הרע נגד השלושה, בטענה שבידיעה שכתְבה רוטה על הרצאתו במודיעין בשנת 2008, ואשר פורסמה באתר האינטרנט של דנון, נאמר שהוא הישווה בין היטלר להרצל. יצחק אמר, כי מעולם לא ביצע השוואה כזו, וכי באירוע המדובר לא הוקרן - כטענתה של רוטה - סרט שביצע השוואה כזו. דנון ורוטה טענו בתגובה, כי הידיעה הייתה מדויקת.
ימיני קבע, כי הסרט שהוקרן בתחילת האירוע לא היה "הרצל והציונות" כפי שטענה רוטה, אלא "תשובה עולמית". בין היתר הוא מציין, כי רוטה נכחה באירוע לבדה מטעמו של דנון ולא הכינה תרשומת כלשהי אחריו, אלא רק הסתמכה על זכרונה ועל ניתוח בדיעבד. עוד הוא מציין, כי בידיעה אין כל איזכור על אותה השוואה כביכול שנערכה באירוע עצמו.
רוטה כתבה בהמשך הידיעה, כי "עם השנים הקצין יצחק את התבטאויותיו והגיע לשיא כאשר העמיד את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בשורה אחת עם הצורר היטלר". טענה זו מתייחסת לסרט "הרצל והציונות", בו נאמר: "שני פושעים גדולים היו בתולדות העם היהודי: היטלר והרצל. היטלר רצה להרוס את הגוף של העם היהודי. הרצל רצה להרוג את הנפש שהיא הרבה יותר חשובה מהגוף".
ימיני אומר, כי סרט זה אכן מופץ בידי ארגון שופר עימו מזוהה יצחק, אך קולו של יצחק אינו נשמע בסרט והוא אינו מופיע בו אפילו פעם אחת. יצחק אינו מופיע באתר שופר כאחד ממנהלי הארגון, ולדבריו תפקידו בו הוא של מרצה; לא הוכח שהיה לו קשר כלשהו לסרט הנדון. עוד מציין ימיני, כי רוטה ודנון לא ביקשו את תגובתו של יצחק לפני הפרסום.
ימיני קובע: "טון הפרסום וסגנונו בוטה, ומטרתו האחת והיחידה להכפיש ולפגוע בתובע, שכן נקודת המוצא של הנתבעים הייתה שיש לפגוע בתובע בכל דרך, עקב כך שהעז להגיע לעיר חילונית לכנס החזרה בתשובה... הנתבעים ראו בכנס החזרה בתשובה פגיעה בקודש הקודשים החילוני בעיר מודיעין, אותה ראו כעיר חילונית למהדרין, מכיוון שכנס מעין זה פוגע בחילוניות שבה, כפי השקפת הנתבעים. נקודת מוצא זו שמה את העיתון כמוביל במלחמות חילוניים-דתיים בעיר מודיעין תוך שהוא שם עצמו לצד החילוניים, ונקודת מוצא זו שומטת את הקרקע מטענת תום הלב של הנתבעים".
ימיני מוסיף: "מחקירתה הנגדית של הנתבעת 3 [רוטה] עולה כי ידיעותיה ביהדות דלות ביותר. יתירה מכך, גם כאשר הוצג בפניה טקסט מהתנ"ך, הנתבעת 3 לא יכלה להבין את תוכנו, למרות שהוא כתוב בעברית צחה ותקנית. עובדה זו מעלה תמיהה כיצד הנתבעים 1 ו-2 שלחו כתבת שאינה יודעת מאומה על יהדות לסקר הרצאה ביהדות, כאשר נקודת המוצא היא נקודת מוצא של אנטי. אילו היה לנתבעת 3 ידע כלשהו ביהדות (ללא כל קשר אם היא שומרת תורה ומצוות או לא שומרת תורה ומצוות), עוד אפשר היה להבין את הטלת התפקיד העיתונאי הזה עליה. הטלת התפקיד של סיקור ההרצאה של התובע על הנתבעת 3, כמוהו כשליחת עיתונאי שאין לו מושג ברפואה לסקר כנס רפואי".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
